הזריחות האחרונות שלי

זו היתה אהבה של חורף והחורף שוב מגיע. השמיים גדולים ואפורים מסרבים לתת לי גשם. ואני קטנה פתאום, רק רוצה לגעת.

איבדתי נפש תאומה. מחכה בתחנה מביטה גבוה.

והזיוף הזה. החיוך המרוח מכסה את הדמעות. הדמעות שאני תשושה מלבכות בהן.

הזיוף הזה הוא אמיתי. כמו הכאב שעוטף אותו במתיקות.

אני יודעת. אבל זו אני.

מלאה מתיקות שקרית. 

מפתה כשאני רוצה. מזויפת כשאני צריכה.

אני יודעת, ודווקא בגלל זה כל כך רע.

רע להבין את כל הכיעור שהשקר מכסה.

השקר הקטן והמתוק שלי.

אהבה של חורף שחלפה.

איך עבר החורף? קסום כמו שלא יוכל להיות עוד לעולם.

בא קיץ. ואיך? להתרגל לחופשיות הזו, ליובש בשפתיים לשיזוף בזרועות. פנים אדומות.

מסרבת להאמין. גם זה חלף לו. הותיר מאחור. מתבוננת בשמיים. זרועים באותה קדרות מוכרת. לא יכול להיות עוד חורף. פשוט לא יכול להיות.

גם אני רוצה לחלוף. לשוט הלאה.

כל כך הרבה להסתיר.

אך גם היופי המסווה דוהה. הופך לכיעור אחד גדול.

רוצה להמשיך את המילים. הם מצילות אותי מעצמי.

הן אהבתי הגדולה ושנאתי המושבעת.

אך כל שאכתוב ישמע לי כל כך מתיימר.

וכל שאכתוב יחלוף. ייגמר.