הזריחות האחרונות שלי

ברקע "על קו הזינוק"

מולי מכוניות מהירות על כביש חשוך. אורות מעורפלים. אנשים מטושטשים, חסרי זהות.

בתוכי דממה אחת גדולה.

זה לא רומן זו סתם בדידות.

"נו... תגיד משהו בערבית!"

"...אנא בחיב'ק..."

"מה זה אומר?"

"אני אוהב אותך..."

איך אספר לך ילדה שלי? אינני מסוגלת.

מרגישה טמאה, מלוכלכת, משומשת, לא ראויה.

המילים כבר עמדו לי על השפתיים והחזקתי אותן סגורות חזק חזק כדי שלא יצאו החוצה. רק לא לשאול אותו אם מפריע לו שכבר נגעו בי ככה לפניו.

איך אספר לך ילדה? על המבט על הידיים הרועדות שליטפו את שערי.

"יש לשיער שלך ריח מתוק..."

"איך ריח יכול להיות מתוק...?"

"נו.. את המכורה לתיאורים מבין שנינו, את אמורה לדעת לא?"

כמה קל לפתות... ללוש לב של ילדה.

קראתי, קראתי אז, ולא יכולתי להאמין, לראות את המובן מאילו מבעד למסך הילדות, התמימות.

קראתי ועכשיו אני חיה את המילים האלו יום יום.

ולראשונה בחיי אין לי תחושה. לא מרגישה שזה טוב ולא שזה רע. המילים שלו עוברות לידי, מלטפות, מתגעגעות, ממכרות. ואני נסחפת, משתוקקת להיסחף.

משהו בי התמכר. משהו מתגעגע עמוק.

רוצה את הקרבה הזו שוב.

את מתקשרת ואני יודעת שאני כבר לא לגמרי אבודה.

בדיוק חשבתי עליך, אני אומרת.

את בטח מחייכת עכשיו-גם אני.

אני פגיעה מתמיד, פגיעה גם בשבילך.

"אבל לא הכרת אותי בכלל..."

"אז מה? ידעתי שאת מד"צית. ושאת יפה."

משהו בכל זה שובה אותי בכל פעם מחדש. נדמה כאילו הכל כל כך הרמוני ומתאים. כמו הוחלט מראש. משהו בילדה עם החיוך הפשוט שישבה שם, בחדר האפלולי מוקפת באנשים שהוא כבר לא זוכר. משהו במבט, בזכרון העמום-המרגש, שהוא לא מסוגל לשכוח.

"אבל למה..? למה לא באת לדבר איתי?"

"פחדתי..."

ולמה אני כל כך מופתעת שהסיפור הזה כובש אותי? אותי- רגשנית שכמותי...

הנפש העדינה שלו מונחת כעת בין כפות ידי ואני נזהרת שלא לשבור. מפחדת כל כך, יודעת שבסוף אצטרך להבין שאולי הכל שקר אחד גדול.

יש לו טעם של טיול.