הזריחות האחרונות שלי

מפחיד עד כמה שהקור הזה הוא אין סופי.

מפחיד עד כמה אני לבד. כמה הבדידות יכולה להיות בפנים, בלי שום קשר לכמות האנשים שיחבקו ויאמרו שהם תמיד שם בשבילי. תמיד.

מצמרר אותי עד דמעות להרגיש לא נאהבת.

כלומר, לא סתם לא נאהבת. כוונתי היא לא נאהבת בידי אלו שאני אמורה להיות הדבר היקר להם ביותר.

מפחיד אותי שיש דברים שאני לא יכולה לסלוח עליהם.

אני לא רוצה לסלוח. לא רוצה לאהוב אותם.

אין לי אמא. רק דרקון זועם. מתהלך לכאן ולכאן. עולה בחבטות מחרישות אוזניים, עוד מדרגה ועוד אחת.

אתמול הדרקון צעק את שמי. זו המילה הראשונה שכוונה אלי מצדו זה שבוע.

זה לא עצב. זו כמיהה.

רצון למלא את שחסר לי. את שתמיד יחסר.

התקשרתי אליה אתמול. לפעמים היא היחידה שמבינה, היחידה שחזקה בשבילי ויכולה לעזור.

סיפרתי לה על הדרקון וישר הרגשתי איך הדמעות עולות. סיפרתי לה על איך שכשהייתי בת עשר הדרקון אמר לי שאני ילדה רעה וסגורה. היא צחקה, את? סגורה? את הבנאדם הכי פתוח שאני מכירה.

ואז, בפעם הראשונה, אתמול, היא שתקה.

מרגישה לא שייכת לא לכאן ולא לשם. אז מה? בסוף אמצא את מקומי.

אז קצת רע, ועצוב. זה יעבור, אני יודעת שזה יעבור. זה מוכרח לעבור.

ונכון, אתמול רצו לי מחשבות נוראיות בראש. רגע טהור של טירוף.

ישבתי בהרצל. רחוב סואן, חושך. על הספסל שלי.

הכל עוצר כשאני מתישבת עליו. נדמה כאילו אני שוקעת, נעלמת בתוך עצמי, בלתי נראית לאנשים שעוברים. כל כך קרובים אלי, כל כך ממהרים, ממוקדים ולא שמים לב לילדה בשקע של הספסל.

עמוק בתוך הדיסק של החברים של נטשה.

מליוני אנשים לבד.

ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.

שנתחמם, שלא נקפא. שלא נשתגע.

רצו לי אלפי תסריטים ותמונות באותו רגע. שעשע אותי לדמיין איך אני רצה פנימה, אל תוך הכביש.

הבטתי אל הפלאפון שלי. שותק, ממתיק סוד. כל כך רציתי שמישהו יתקשר, ישמע אותי בוכה.

הטתי את הברכיים קדימה וחיבקתי אותן חזק.

זה לא משנה. אני אוהבת אותי. כל השאר לא משנה כלום, כי אני אוהבת את עצמי ויהיה לי טוב.

ההיאחזות הזו בעצמי מצילה אותי ברגעים כאלו.

ניגבתי את הדמעות והחלטתי להתחיל ללכת הביתה. המוסיקה התגברה והאנשים מולי התחלפו וכעבור כמה דקות הדמעות חזרו. נפלתי אל הרצפה. מחזיקה את הראש בין הרגליים. בוכה.

אני אוהבת להרגיש הכל חזק.

רע קצת עכשיו. ויהיה טוב.

אולי אתם חושבים, שזה נורא לתאר אותה כך, כדרקון. אבל זה לא מזלזול. אינני מסוגלת לזלזל בה, הלוואי והייתי יכולה.

זה יותר קל לי, לדמיין אותה כך. אז אני יכולה לדמיין גם, שיש דרקונים טובים. רכים.

אני יכולה לדמיין שאביר בעל שריון קשקשים דקר אותו ופצע עד זוב דם. וככה זה קצת יותר קל להבין כשהוא יורק להבות של אש.

נוסעת היום בערב למדבר יהודה.

זה הזמן להביט ברשימות בצד שמאל..(להפסיק לדחות)

אללה השתלמות חנוכה!

רק מקווה שאצליח להגיע לעצרת של רבין בשבת. (בכל זאת, זה קצת מסובך להגיע ממדבר יהודה לת"א)