אני לא יודעת מה לכתוב. לא יודעת מה לצנזר ועד כמה רחוק אני אלך אם אני באמת ארשה לעצמי לפרוק הכל.
אני רוצה לספר, אבל בעצם אין מי שישמע.
תמיד יש אותי אחרי הכל.
מזל שיש לי את הטיולים.
שיש לי את הדממה הזו, שהיא מחרישת אוזניים. את ההליכה הממושכת. בחיי, ללכת וללכת, בלי שום שליטה, בידיעה ברורה שאם אפסיק לא אוכל לקום, אבל עכשיו אני רק הולכת והולכת.
את החיבוק הזה, החדש, הזר. את החיוך הזה. את החום והשיתוף, האהבה. את היד שמחזיקה בי חזק, תומכת, צוחקת, מקשיבה, מבינה.
"זה חוק כזה של השתלמויות - כולם אוהבים את כולם"
מזל שיש לי את עצמי בתוך כל האינסוף הזה.
נוף בראשית. נקודת הבריאה. אני בוראת את עצמי, מטפסת גבוה.
השגתי כל כך הרבה, חוויתי כל כך הרבה ואני כל כך גאה ומאושרת.
הכרתי כל כך הרבה אנשים טיובים. חיזקתי קשרים שקיוויתי בשקט לעצמי שיתהדקו. למדתי, למדתי כל כך הרבה!
וכן, היה קשה. היה מוזר. כל המעמד הזה -אני חלק מהצוות, אני שווה למדריכים שלי ולשאר בני הגרעין לי"בים ולש.שינים. אני שווה לכל האנשים האלה מאיזורים אחרים שמעולם לא פגשתי. אני חלק ממשהו.
והצלחתי. שרדתי, חרקתי שיניים. טיפסתי עוד קצת ועוד קצת. אני כנראה יותר חזקה ממה שאני מרשה לעצמי לדעת וזו ידיעה נפלאה.
האהבה ששוררת בטיולים האלה בין הצוות היא מדהימה. אני אוהבת כל אחד ואחד. אני אמיתית.
שואפת נושפת, שואפת נושפת.
אולי שום דבר לא מספיק שום דבר לא משתווה.
הנשימות שלי מתחברות ומשתנות למנגינה אחת. כבדה - אבל ממשיכה ומרחפת.
כמה נהדר זה עוד יכול להמשיך ולהיות? כמה עוד אפשר בלי להשתאות.
שואפת נושפת.
ולדעת.. שאם היו מתארים לי, אפילו חלק, הרי אי אפשר להאמין! ללכת על הקצה קצה, גבוה, רחוק. חום אדום כתום זהב, מתערבבים לי בתוך הפה ובנחיריים. השמיים גדולים עליי והאופק פרוש. אף עץ לא מסתיר ורואים הכל, כל בקע באדמה הזו כל רחש. כמה שנים, כמה גרגירי חול, כמה צעדים. כמה אני קטנה - כמו זבוב. ואם כך... כמה קטן אותו זבוב טורדני שמרחף מעל ראשי!
ההרים חיים - לא להאמין! יש בהם נשמה, הם משתנים, דינמיים, זזים מתעצבים. ההרים נושמים, ואם יש אלוהים אז הוא כאן, במדבר הזה.
נחל פארן
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
