הזריחות האחרונות שלי

איך שעוד יום חלף? עלה נידף

אל מקום אחר בו אין כוכבים

שמיים אפורים

איך זה קולי נדם ולא שומעים?

בתוך כל הרעש

למה ילדה בוכה ולא רואים?

איך זה דמעה קטנה תמיד תהיה בזוית בעין?

בכי וצחוק לעד לא ייפרדו

גם אם תאמר תמיד אתה שלי

ימים כמו היום יותר לא יהיו

מותר לחלום, לקוות, להיזכר

ולדמיין שאני במקום אחר

הרי בסוף, גם אנחנו נישבר

אז למה לנסות ולהיות משהו אחר?

אם רק תרצה, תנשום, תביט רחוק

שם למעלה...

כנפיי כבר שבורות, רצון חזק לחיות...

אין אף אחד שיכול אותי להציל

נותר רק לחיות בתוך החלומות.

האור לא שורף, מסנוור, שם למעלה...

כישוף משונה מעורפל

איש לא יכול לעולם זאת לדעת

מה נסתר מבעד לחיוך

מותר לחלום.

הדרקון השיל את עורו.

אולי הוא חשב, שעכשיו כשהוא חשוף וערום, זה הזמן המדויק להפליא לקנות חולצה חדשה.

כהרגלו הוא יקנה סט חולצות חלקות פשוטות, כמעט זהות (אולי בגוונים משתנים) שעולות במפליא הרבה כסף.

אולי הוא חשב שעכשיו כשהוא דרקון ולא אמא, הוא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. הוא רוצה שאני אהיה אני איתו, ולא אותה צללית ריקנית כמו זו שהוא רואה כשהוא מביט במראה, אולי רק קטנה יותר.

הבעיה של הדרקון היא, שלמרות שהוא בוודאי רוצה, הוא איננו יודע איך. אני לא חושבת שמישהו לגמרי יכול לשנות, להדביק את השברים, אבל גם אם מישהו יכול הוא בוודאי לא בא בדמותו של דרקון.

הדרקון רוצה שהכל יישכח, ייפתר, יעלם מעצמו. אבל הדרקון שוכח שהאש שלו שורפת. ושאולי היא נכבה, אבל הכוויות נשארות.

אז הדרקון הלך וחשב ועוד קצת חשב. הסתובב כל היום מוטרד ונרגז וחשב איך להחזיר את הכל כפי שהיה (או כפי שחשב שהיה). לבסוף הוא חזר עם שקית חומה של מותג נידח ושתי חולצות תואמות לי ולו בשחור ולבן. החולצה, יקרה להחריד, נראית עלי כמו פיג'מה לא מחמיאה, ועכשיו נותרו לי שתי ברירות. האחת, להסתובב באירועים משפחתיים לבושה בפיג'מה והשניה להסתבך שוב במריבה וביריקות אש. ובעצם, נראה לי ששתי הנבואות הללו הולכות להתגשם.

כי לא אמא, זה לא מוצא חן בעיני.

ולא אמא, לא אלף חולצות בשקיות נייר חומות מרחוב ראשי בתל אביב יפצו על הכאב ועל הדמעות על השקר ועל השתיקות השונאות.

כמה חוסר רגישות דרוש כדי לפתח תפיסת עולם מעוותת כזו!  

כי נמאס כבר מהבדידות והכאב והדמעות.

נמאס לי להבלע, ללכת בלי לראות, בלי לשמוע.

נמאס כבר מהשקרים והזיוף והקנאה והאדישות.

נמאס שאתם לא עונים לי, ולא חוזרים.

נמאס להיות מותקפת.

נמאס לי להיות במגננה תמידית, ובו זמנית לדאוג לא לפגוע ולהתחשב

נמאס כבר מהקטנת הראש ומההאשמות בלתי פוסקות והקיטורים והטענות.

נמאס כבר מכולכם.