זו היא. אני מכירה אותה כמו את כף ידי. זו היא, אין ספק.
תמיד כשהיא עומדת לבוא כואב לי נורא. בייחוד הבטן. אני נהיית כבדה כזאת, כאילו הזדקנתי בבת אחת במאה שנה. כואב לי הגב, ושורפות העיניים מרוב שנאה.
לפעמים היא מחבקת אותי חזק. מקיפה את כל כולי. מלטפת אותי לאט לאט. נוגעת בכתף, מעבירה את כף ידה הקרה על הלחי, מחבקת את מותני. היא אוהבת אותי באהבה הקרה שלה. המעוותת. אבל אני לא מסוגלת לכעוס עליה. היא לא יכולה אחרת.
לפעמים נדמה לי שהיא בתוכי. מתפתלת באגרסיביות שכזאת. גדלה ותופחת, ממלאת את כל כולי. לפעמים אין לי מקום לשום דבר. אבל הכל בכל זאת נכנס פנימה. ומרגע שנכנס לתוכי משהו הוא לא יוצא.
זה קשה לי. אני מרגישה שאני חיה פעמיים. בשני עולמות. אני נושאת איתי את העבר שלי. כל מילה, כל רגש, כל צבע, ריח, מרקם. "פריקית של זיכרון" הם קוראים לי. הם לא יודעים עד כמה הם צודקים.
אבל זה קשה אתם לא מבינים? אני, רומנטית שכמותי, חיה את העבר שלי בכל יום שחולף. הדפים דוהים מתחת לכף ידי. אני מתבוננת בהם, מחפשת את מה שלא ראיתי בפעם הקודמת שדהו לי מתחת לאצבעות. נוגעת, ממששת. רק ככה אני מרגישה את עצמי באמת. מצחיק לא? אני מרגישה הכל כל כך חזק. חוץ מאת עצמי.
"את לוקחת ללב" אומרים לי שוב ושוב בלי הרף. אבל אני אוהבת לקחת ללב, לנצל כל מראה, קול, פרצוף, ידיים, ולזכור אותם תמיד. אני מסוגלת להפיק מכל דבר רגש. מה שאיני מסוגלת הוא להפסיק זאת.
רגשות ומילים תמיד יש לי. וכשנגמרות לי המילים אני עוצמת את העיניים ובוכה. שישתנה משהו על הדף הדוהה. שתהיה לי מזכרת.
אני לא מצליחה להרגיש את עצמי. אני נוגעת באצבעותי, כמה שהן קטנות, לא מרגישה. אבל אני לא מסוגלת לכעוס על עצמי. אני לא יכולה אחרת.
שמישהו יבוא כבר ויקרע אותה מתוכי! זו היא! היא עושה את זה! זו היא שגורמת לי לרצות, יותר מכל דבר אחר שקיים. ואם היא לא היתה, לא הייתי מתחננת שתבוא ותקרע אותה מתוכי.
משתוקקת.
מתרסקת.
אבל עדיין, בשקט, בעדינות.
תמיד צוחקת בשקט, בוכה בשקט.
אני מבטיחה שאהיה בשקט. לא תרגיש בי, בחיי. אעשה כל מה שתבקש. גם את מה שלא. לא תוכל להבחין בי, תשכח שאני פה. רק בבקשה חבק אותי. כי היא פה. היא קוראת לי, היא רוצה לקחת אותי אליה.
הפחד עוד מרפרף לך בתוך העיניים. אני רואה אותו. אתה נודף פחד.
אני רואה אותך בכל דבר. מוצאת אותך בכל מילה. היום באוטובוס, ראיתי אותך ברחוב בפניו של אדם אחר. זה לא אתה, הוא הלך מהר מדי. אבל לא משנה לאן אלך, היא תמיד תהיה שם איתי.
אני חיה את העבר שלי בכל אחד ואחד. מוצאת בכל אחד את זה שכבר אין לי. ובכל זאת, אני עוד מחפשת את זה שיעקור אותה מתוכי, זה הדחף הזה לנדוד, לחפש עד קץ כל החיים האלה. אבל אולי, אני עוד לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. איך אוכל לעקור אותה? היא חלק ממני.
הייתי רוצה לבוא ולחבק אותך חזק. להביט לך עמוק בעיניים ולומר שאתה מזכיר לי מישהו שחשבתי ששכחתי. אני לא צריכה יותר מזה. ממילא החיים האלה כבר עושים לי כאב ראש.
אם מישהו שומע אותי כשאני בוכה, בבקשה שיעצור אותה. שישמור עלי. זו היא, אני מכירה אותה כמו את כף ידי. זו היא, אין ספק. היא באה. היא הבדידות שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
