הזריחות האחרונות שלי

מחנה חנוכה בפארן.

מחנה חנוכה הראשון שלי.

המחנה הראשון שאני מדריכה.

מדהים.

מדהים כמה הכל יכול לקרות.

הכל אפשרי וגדול כשאתה קטן כל כך בתוך כל המדבר הזה. כל כך הרבה מה להספיק לעשות ולראות. כל כך הרבה מה להרגיש. כל כך הרבה עוצמה בכל השממה הזאת. בכל השקט הזה, שאולי הוא גם קצת שלי.

מדהים איך שכשנותנים את כולך, את כל הלב, מקבלים הרבה יותר בחזרה. איך שכשמשקיעים ומכינים מראש מצליחים. מדהים איך שכשאוהבים משהו כל כך אי אפשר לטעות.

מדהים להיות חלק ממשהו כל כך בטוח וגדול. וממשהו שאתה כל כך בטוח בו וגדול בתוכו.

איך שלא צריך מילים ברגע שתופסים את המשמעות.

מדהים איך שיש כל כך הרבה אור בכל החושך הזה. השמים זרועי כוכבים, עוטפים אותי כמו שהבטיחו לי פעם, ביום אחד שהוא כל כך רחוק לי עכשיו... ואיך שבחושך הכי גדול גם האור הכי חזק מפציע. הכוכבים מנצנצים מעלי, אוריון, שרק החגורה שלו מראה סימן בוטח, מצחקק לו שם למעלה, קורץ קצת. והעיניים הקטנות האלה מנצנצות אלי. האש מפצפצת את העצים והעשן מכסה את המחשבות.

מדהים איך שהקור הזה מקפיא, משתק. מהמם אותך. אוחז בגרון ומטלטל אותך חזק. ומדהים איך שהוא עובר בסוף.

מדהים לראות אותם ישנים בשורה. לכסות אותם ולצחקק. והרגע הפרטי הזה, הקטן, עם כל אחד. ללחוש לו משהו, לדגדג את האף, לכסות עד הצוואר, לייעץ, לומר לילה טוב. "עטופים כמו סוכריות" אני אצחקק ומיד אשתתק, אחכה שיירדמו. לראות אותם, תשעה בשורה אחת עטופים באינספור שכבות. לדאוג. כמה קר להם. וכמה שאני אוהבת אותם.

מדהים להתגאות בהם. לראות אותם מתמודדים עם הפחדים שלהם, את הזיעה ניגרת על פניהם, את החיוך נפרש. לראות אותם צוחקים ובוכים. ללוות אותם בכל רגע קטן ולהבין באמת, הרי גם אני עברתי את כל הרגעים הקטנים הללו.

מדהים לבכות. לבכות עליהם, לבכות איתם. מדהים עד כמה הם מרגשים אותי.

"חניכים עושים את זה לפעמים בלי כוונה".

"את מבינה, אני לא כזה.. אני לא ילד קרבי כזה... אני לא כמוך." הוא אמר לי וקפאתי במקום.

"לגלות לך סוד?

גם אני לא"

הבטתי בו וראיתי את עצמי, וכבר לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות.

הוא לא ראה, הוא לא יודע, אבל אני אזכור את המילים שלו תמיד.

"להתמודד עם החניכים זה להתמודד עם עצמך".

מדהים להתעורר בלילה ולגלות צבוע במרק נגיעה. לראות אותו מזנק ורץ במהירות עד שנותרים רק הצללים המוכרים.

מדהים ללכת. לפסוע לאט. צעד ועוד אחד. להביט בשכבות הסלעים, בצוקים הנישאים, צהובים כאלה, צהוב שאפשר להשתגע, ובכל זאת משהו מסרב לחדול, מסרב להפסיק להביט.

לראות כל צמח שדוף כנס. כגיבור ששרד למרות הכל. להתבונן קדימה ולראות שתי ארנבות מזנקות. לטפס גבוה, ורק אז להבין באמת, את הגובה אליו ההר נישא.

להביט אל האופק ולדעת שהוא בלתי ניתן להשגה, אבל אולי, רק אולי, אפשר לכבוש אותו לאט לאט.

מדהים כמה שהשקט הזה גורם לך לשיר. חזק ובטוח. ואז לשתוק שוב, לתת לו להשתלט עליך ולהצמיח בתוכך שירים ומנגינות מסוג אחר, מהסוג שרק הוא יודע.

אני אזכור כל מילה, כל צחוק, כל לחש, כל מחשבה. אזכור כל רגע בה הועתקה נשמתי מחדש ואז שוב הוחזרה אלי, עדיין לא מאמינה. אזכור כל מילה וכל רגע בו שקעה ההבנה.

מדהים כמה זה הדבר היחיד שמחזיק אותי עכשיו...