הזריחות האחרונות שלי

"מילים... זה כמו להכיר אנשים. מאיפה הם באו. מי קרוב של מי. איך כל אחד מתנהג בכל מיני מצבים...

אין דבר כזה: להעביר את הזמן...  אני יודע? אולי זה להיפך. שאנחנו עוברים בתוך הזמן. או שהזמן מעביר את האנשים.."

קופסא שחורה - עמוס עוז.

2007-

1.תחילת הבלוג הזה (אמנם חודש לפני 2007 אבל הפתיחה המאסיבית היתה כבר השנה).

2. שנת הי' בסיירות.

3. ההידלקות על זה מהמגמה. והדעיכה.

4. התקבלתי למקהלה של שלמה גרוניך.

5. ההתאהבות. התאהבתי כמו שלא התאהבתי מעודי, ולא יכולתי לזוז מרוב רגשות.

6. תסכול. ערימות על ערימות. פחד להסתכל לו בעיניים. פחד מהצעדים במדרגות. פחד מהמספרים על הלוח.

6. טיולים... כמעט בלתי ניתנים לספירה. עם יונתן מצומת אחים לבית שמש, בהרי ירושלים, תגבורי ניווט....

7. קונצרטים. אופרות. ולהגשים פנטזיה הזויה של ללכת לאופרה, הטרובדור של ורדי, מיד אחרי טיול.

8. שתיקות. הצריבה כשאמא קמה ונסעה.

9. המחצית השניה של כיתה י'. ולימודים שברובם היו קשים ומעניינים. ישיבה ב"משולשים" עם אייס קפה או על הבמה שליד התיכון. בדיחות כיתתיות, טיול שנתי מוצלח, ירידות ומתיחות מורות.

10. מילים. כתיבה שהתגלתה בי מחדש. שביקשה לצאת. אנשים שלא חשבתי שקיימים בי. מילים, תיאורים. מילים מבקשות מתחננות, מתנחמות. מילים שהן אני, שאני אוהבת בעצמי.

11. לווינסקי. סדנה של מוסיקה עתיקה ושל שירה עם זמרת אופרה.

12. אכזבה. בכי. כשהוא אמר לי, ורק לי מכולם, שהוא אוהב אותה. יום האהבה העצוב ביותר בחיי.

13. הנכשל הראשון שלי. 33 במתמטיקה.לא יכולתי להתרכז בכלום מלבדו.

14. סדנאות עם מלחינים, מנצחים, מעבדים ועם יוצרת ומורה לשעבר (שעוד תחזור לחיי).

15. הטיול לחרמון. איך אשכח? הר. שלג. המבט שלו העצוב. הכתף שלו והיד החמה. המילים הקצרות שלו שכמעט ולא נאמרו בקול "אכפת לי ממך.. נורא". הפנים שלו שהיו הדבר האחרון שראיתי כשנרדמתי, והדבר הראשון בבוקר. הקנאה. ההיסוס. הצחוק, ההתמודדות. מיץ הפטל שהכנו מהקרח. הנפילה בשלג, והריצה. ועכשיו אנחנו שוב שניים. שוב לבד. רצים קדימה עוד..עוד.. הצביטה כשהוא אמר לי, ליד מיכל המים האפור "נו.. אז תגלי לי כבר.. על מי נדלקת!" השתיקה שלי, שגם היא בקושי נאמרת בקול.

האוטובוס חזרה. עכשיו או לעולם לא. אם נעצור, אגיד לו. עצרנו. "בוא רגע". התיישבנו שם על שפת המדרכה, ליד העץ. מאיפה היה לי את האומץ? "אני אוהבת אותך".

16. האושר. שיחת הטלפון. " אני חייב לדבר איתך. כבר לא אכפת לי ששומעים. אני אוהב אותך, עכשיו אני יודע. לא הסתכלתי עליה כל היום אני נשבע לך! אני.. רוצה שנהיה ביחד".

פעולת גיבוש שכבתית עם יבנה ושריגים. המבט. הידיים שהוחזקו, שליטפו. המבוכה. האושר העילאי שאין יותר ממנו. אחר כך עומדים, רחוק מכולם. אני צריכה ללכת. גם הוא. עומדים צמודים לשיח ליד מכונית לבנה. חושך. הוא בסוושרט הלבן, אני בתכלת. איך אשכח? רועדת לו בין הידיים. "אני אוהב אותך" "גם אני אותך" "אז אנחנו ביחד?" "כן.. אני כל כך מפחדת". מצמוץ. שתיקה. הפה שלו נצמד לשלי. בלי יכולת להתנתק. הנשיקה הראשונה שלו. הנשיקה האמיתית שלי. על קצות האצבעות.

17. חצי שנה של אושר. ולא רואים את הסוף.

18. גבעת חביבה. חברים ישנים וחדשים, צחוק, עצים ומוסיקה.

19. הפעם הראשונה שלי אצלו "מתכוננת למתמטיקה".

20. יום הולדת ליואב, המורה (החתיך!) להיסטוריה.

21. ערב המגמה שלו. השמחה בשבילו. הדמעות בעיניים כשהיא עולה לשיר והוא מלווה אותה. והמילים שלו שנצרבו "היא מושלמת. היא שרה הכי יפה".

22. ערב המגמה שלי – ההתרגשות, ההצלחה, הגאווה.

23. ההתרגשות. הזיכרונות. הטלפונים עם המדריכים. התמיכה. ההחלטה הסופית – אני אלך על זה. אני אצליח. אני אתקבל להדרכה.

24. אי אמון בעצמי. "את יכולה" הוא אמר וחזר. אני גרועה במתמטיקה, לא יכולתי להפסיק. בסופו של דבר, אחרי חרישה, ואחרי סמס בהצלחה (כשהוא שונא לכתוב סמסים!) ואני אוהב אותך, 84.

25. שיחות הטלפון בלילה. שעות על שעות. אי אפשר היה לגרום לנו להפסיק לדבר.

26. ימי שישי. שיעור פסנתר אצלה, עם המטרונום והתמונה של בטהובן מעל הראש, והמים הפושרים. הויכוחים של המורה שלי ובעלה על דברים ברומה של המוסיקה. ההתרגשות, החיוך בזוית הפה. הצלילים של הסונטה שמנסים להתנגן. ושיר ללא מילים של מנדלסון. ואחר כך אצלו. איתו שעות על שעות. על המיטה הגדולה הכחולה שלו, על הכתף שלו. וכמה שאני אוהבת אותו.

27 הפרידה מיונתן, המדריך.

28.מדריכים חדשים – אורי וקרין.

29. מחנה פסח. האכזבה – הוא לא בא. האושר, בכל זאת. היכרות, עם המדריכים עם השכבה, עם השטח. יומיים של ניווט שכבתי ואח"כ יומיים של טיול 16. הגליל התחתון. השריטות בהר כמון, הצחוק, המפה. המדורה שמפצפצת את העצים ואת כל המחשבות. הניתוק המוחלט. אפילו ממנו. הגשם, הסוסים, הפגישה עם יונתן. השירים שמנסים לגבור על הטיפות. ההצטופפות בחדר בקיבוץ. המדורה והאוכל החם בלילה האחרון, והחיבוק לא חיבוק, השירים מסביב לאש. הצרידות. הפגישה עם ניר בפעם הראשונה ואי היכולת להתנתק זה מזה ביומיים הבאים. הניסיון למתוח ב1 באפריל, שהתפקשש לחלוטין. המים בשיער. הכינרת. והמעדר. העבודה בשמש בתוך הסוושרט של אורי – של גרעין נמר. השביל שסללנו בידיים הקטנות. שביל סובב כנרת – שהוא גם חלק ממני עכשיו.

30. גן המדע. הקורס, והצחוקים בין השאר על תומר. ופסטיבל פסח שסחט לחלוטין.

31. ההקלטות. טקס יום השואה ויום הזיכרון.

32. שעורי מוסיקה הלא נשכחים.

33. החברים שלי, והחברות. שאני אוהבת יותר מכל מה שקיים.

34. יום העצמאות. יד ביד עם "האחות הגדולה". הבלון של פו הדב שהיא קנתה לי, שהיה הגשמת חלום. המוסיקה, הרעש, החיבוק, הצרחות, הזריחה.

35. החברה הכי טובה מתקבלת לuwc ועומדת לעבור להונג קונג לשנתיים.

36. המיונים להדרכה. הדמעות. הרצון האין אונים להתקבל, להדריך, לחנך. השיחות המעודדות עם אורי וקרין. הדמעות באוטובוס והאישה שנגשה אלי החזיקה את ידי, התבוננה בעיני ואמרה לי, את תתקבלי, אני בטוחה שתתקבלי.

37. הלחץ. המבחנים. הבית של הסופרנית שלי. הכיף למרות הכל. החודש המטורף שלנו :) זוכרת? ובסופו של דבר 96 בלשון, 97 בהסטוריה, 91 באנגלית ו100 בצרפתית.

38. הפרידה. דווקא בתאריך הזה. דווקא אחרי המחזמר "נוטרדאם דה פארי" שהגיבור מת בשביל אהבתו. דווקא אז הריב. הויתור. הדמעות. היום הכי ארוך שאי פעם היה לי. ההתפרקות. הבכי, הכי חסר אונים וכואב וזועק אי פעם העזתי לבכות (אני תמיד בוכה בלי קול). האכפתיות והדאגה של כולם. החיבוקים הטלפונים וכמעט 30 סמסים של "אוהבת אותך בדיוק כמו שאת". הדף מעל הראש שלי שאוסי הכריחה אותי לכתוב במרקר ורוד ולתלות מעל המיטה – "כמה אנשים אוהבים אותי!" וההבנה יום לאחר מכן כמה זה נכון.

39. הדשא. הפנים שלו. הדמעות. הסליחה. הנשיקה. "ללוות אותך הביתה?" "אתה לא חייב" "אני רוצה.. יותר אני לא מוותר על אף דקה איתך"

40. דברים קטנים כמו הליכה בשוק עם אוסי ודיאנה, לשיר עם שירן, לשתות אייס קפה עם ליז, ומחוות של חברות שהיא יותר חזקה מהכל.

41. הקיץ. החופש. הנה הוא מגיח. הנה, כך אותי, אני שלך. ההתרגשות, ההתפעמות. אני חופשייה.

42. הלילה הלבן (השני) והלא נשכח בת"א. המוסיקה, הסרטים, המירוץ ההזוי, המאפיה והשיחה מחיליק. התקבלתייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

43. הספונטניות. נהג המונית ששר. הים. החול סוף סוף. הגלים. לרוץ קדימה להחזיק ידיים להתרטב ולצרוח בכוחות אחרונים "אני אוהבת את החייםםםםםם!!!!!!"

44. הפרידה. הסופית. איבדנו זה את זו לתמיד

45. מחנה הקיץ בחרמון. הכי קשה והכי טוב שהיה לי. לעבור שוב ליד אותו מיכל מים בחרמון. השלג נמס וכל מה שהיה. המבטים בינינו שהתחלפו לרגע. הכעס השנאה אליו. הבגידה. הדמעות.

החיבוק, התמיכה. הנופים שאי אפשר לשכוח. הגדילה. אורי מאמץ אותי כאחות קטנה ושר לי שירים. כמה שעות מאוחר יותר, אחרי שהלכנו וחזרנו מעין קניה בכיתי עליו בחושך. קרסתי עליו, בפעם השניה. "מה לעשות אורי? מה לעשות?!" "אני לא יודע טלי". אבל הוא ידע בדיוק. הוא העביר את היד על הראש שלי ומאותו רגע קטן אנחנו קשורים בקשר שאי אפשר לנתק. ברגע שאני בוכה על מישהו אני סומכת עליו. אני מאמינה בו. וכשחושבים על זה, אף פעם לא בכיתי עליו.

46. הבכי. וכמה שאהבתי אותו.

47. הקלטות עם שלמה גרוניך ודיסק ראשון.

48. היום ניווט בת"א עם אוסי.

49. הים.. כמה שהייתי חלק מהים. הלכתי כמה שיותר כי ידעתי שיש לי רק שבועיים עד לקורס, ובאותם שבועיים הלכתי בערך 8 פעמים לים. בראשון, באשדוד ובחיפה.

50. הקורס מדצ"ים! החודש הכי קשה, מרגש, מהנה, מאתגר, מספק, ומלמד שעשיתי בחיי. אני לא אצליח לתאר גם אם ארצה.

51. כותבת ומלחינה שני שירים ראשונים וגאה בעצמי!

52. הטיסה לספרד המדהימה. שהיתה מהנה ובלתי נסבלת בתלות שלי ובפגיעות שלי עם ההורים. הכל יחד.

53. הפרידה מאוסי. המסיבה על הגג והלילה של לפני הטיסה. יושבות מכורבלות עם שמיכה ב3 לפנות בוקר, אוכלות גלידת שוקולד בן אנד ג'ריס, לאור נרות, מחזיקות ידיים גם אחרי שאנחנו עוזבות. ולמחרת. שדה התעופה. החיבוק. הדמעות.

54. הנסיונות לחזור לחיים נורמליים, לחיים שהיו לי. אבל כל כך הרבה כבר השתנה.

55. הריבים עם ההורים שהחמירו והחמירו.

56. ההתארגנות לפתיחת שנה. פתאום אני חלק מהצוות.  הכנות לגיוסים, היכרות עם הש"שינים. הגשמת חלום – אני מדריכה. הציפיה הכוססת ציפורניים עד שהתקבלו כל ההחלטות ובניהם "טלי ודיאנה אתן פותחות חוג ה' ברחובות" !!!!!!!!

57. "את פרח מדבר" הרכז שלי אמר לי שהחלטתי לספר לו על המשפחה ועל הקושי "את פרח מדבר שפורח כנגד כל הסיכויים וזה נורא יפה בעיני את יודעת?". ואיך שמאז שהוא אמר לי את זה, ומאז שחזרתי לארץ פתאום התחילו להתחיל איתי, להציע לי לצאת, לבקש את הטלפון שלי.

58. חברים חדשים. בדיחות חדשות.

59. תחילת כיתה י"א.

60. התסכול מבית הספר. חנוקה בין הקירות המתקלפים האלה. מתבוננת החוצה אל החלון הגדול ולא יודעת אפילו מה לחפש.

61. פיסיקה. מסקרנת אבל כל כך מסתכלת. אלוהים, מה אני עושה פה בכלל?

62. ערב הצוות הראשון שלי. העיניים שלי נתקלות בעיניים היפות שלו.

63. ראש השנה. הדמעות, הריבים במשפחה.

הנסיעה עם דיאנה לראשון, יושבות על הדשא כרגיל, מלקקות גלידה. הפגישה עם ההוא עם העיניים היפות. הנשיקה (הראשונה שלו). הספה שאני לא אשכח ושאני לא מפסיקה לחייך חיוך מריר כשאני עוברת לידה (ואני עוברת לידה הרבה).

64. יום הולדת 16 מוצף בדמעות. ההחלטה לעבור מפיסיקה, שיחות הטלפון החמודות מכולם ובמיוחד מאוסי הישר מהונג קונג! ערב הצוות בשריגים, וההוא עם העיניים היפות שהכין לי בלונים וסידר את כולם בשורה שיצעקו מזל טוב הכין דיסק שירים ואפה לי עוגה.

65. קשר לא ברור עם ההוא עם העיניים היפות. הוא אומר לי שהוא מאוהב בי עוד מהקורס בחופש.

66. החניכים. ואלוהים כמה שאני אוהבת אותם, אחד אחד.

67. הפעמים בהן נפגשתי עם הסופרנית שלי וניגנו.. וניגנו.

68. הקשר עם "האחות הגדולה" שהשתפר והתחזק ברמות לא יאומנות.

69. סוכות. החופש בו הייתי כל יום כל היום עם "האחות". הנסיעה לים עם "האחות הגדולה", ובניית פעולה. הנסיעה לצפון לניר. נופים שאפשר להשתגע. שוכבים על הערסל כל היום מחובקים. מדברים צוחקים. הארוחה המשפחתית שלו. הכלבה והאחיות. הלילה בחדר שלו, עם המאוורר והידיים הגדולות שלו שמחבקות. הוא מנסה לומר משהו. ממלמל. מנסה לנשק אותי. מתבלבל. אני עוצרת אותו.

יום למחרת מחנה סוכות, אני ו"האחות הגדולה" נוסעות ללוות את הקבוצה של סער הש"ש ומתאמנות לקראת הטיול הראשון עם החניכים.

70. השביתה. מצילה אותי לא להיכשל בכל מקצוע אפשרי. מעכשיו במשך חודשיים אני אנגן כל הבוקר, אשרוץ במשרד, אקרע על הצומח המדברי ועל השבר הסורי אפריקאי, אשקיע בפעולות, אוציא את הה'ניקים שלי לשלושה טיולים: בהרי ירושלים, בבית גוברין ולכיש ובפארן. אטייל כמה שיותר עם החוג, עם חברים... אצא להשתלמויות, ארכיאולוגיה והשתלמות חנוכה בפארן. אתן לנפש שלי לנדוד. וכמה שיותר רחוק. יש שיאמרו שהגזמתי. שלקחתי את זה רחוק מדי. הרכז שלי כבר הגיע למצב שבו הוא גרש אותי מהמשרד. אני בתוכי יודעת, שזה מה שהציל אותי כל אותה תקופה.

71. המדבר. פועם לי בעורקים. מציל אותי מעצמי.

72. ההשתלמות. ההיכרות עם השכבות מעלי מכל הארץ. המדורה. המרק עם האיטריות. החבר הכי טוב של ההוא עם העיניים היפות מנגן על הגיטרה, מלווה את השירה שלי. הלילה המקפיא. הידיים שלו שמחממות אותי. הנשיקה.

73. הדמעות. התסכול מהמתמטיקה ומהמשפחה. הגעגועים לכל מה שהיה ולכל מי שאבד לי.

74. הסוף הסופי של הקשר עם זה עם העיניים היפות.

75. לילות של צחוקים בגן החדש. אני חלק מה'חבורה'.

76. ניר אומר לי שהוא מאוהב בי. אנחנו כמעט ומפסיקים לדבר.

77. שיחות הטלפון בלילה עם פיקאסו. הציפיה. האכזבה.

78. הקשר הקצר עם פיקאסו בחנוכה.

79. החזרה לבית הספר. המעבר לפסיכולוגיה. הכל מתחיל להסתדר. אני נהנית מרוב השיעורים. מללכת במסדרון ולקבל חיבוק. מלנגן על הפסנתר השחור בחדר המוסיקה.

78. הפסיכולוגית. המצב עם ההורים שמתחיל להשתפר.

79. אוסי חוזרת לשבועיים, חופשת קריסמס!!!!! הציפיה המורטת עצבים בשדה התעופה. הרעד ברגליים ובידיים שמחזיקות גן חיות מבלונים הריצה המטורפת והחיבוקים.

80. הטיול עם "האחות הגדולה". שתינו בגבעות הירוקות. יושבות בסבך הדשא הגבוה, ליד הביצה, אוכלות קרקרים ותה שהכנו בכוסות שקנינו בשוק בירושלים, מתבוננות באנפות הבקר הלבנות הענקיות.

81. בדידות שהולכת ונעלמת לסירוגין. בלבול. אי יכולת לתרכז ולהציב לעצמי שגרה.

82. חבר טוב של זה עם העיניים היפות ושל החבר הכי טוב שלו מציע לי לצאת

83. חוזרת לנגן כמו שצריך.

84. מנסה למצוא את עצמי.

85. חברה חדשה - קרן D:

הייתי חייבת את זה לעצמי.

נראה אתכם קוראים