הזריחות האחרונות שלי

*האמת לאמת שמאחורי הכותרת-

כי מאחורי כל אמת מסתתרת אמת גדולה יותר.

"אורי לא יודע איך להסתדר עם אנשים.

הוא תמיד עושה שטויות.

הוא חי כאילו שהוא היחיד בעולם הזה, ואז גורם לאחרים

חוסר הנאה.

לפעמים הוא מצחיק ונחמד ועוזר, אבל לרוב לא."

אורי מתיישב ליד המקלדת.

את המקלדת ואת החדר הזה אין לי אומץ לדמיין.

מספיק שאין לי אומץ לדמיין את המחשבות שלו.

אורי מתיישב ליד המקלדת

וכותב.

אולי את צורת הישיבה אעז ואצייר בעיני רוחי.

שפוף קצת, כמו שראיתיו כבר פעם.

מרוכז.

אולי עיניו כבויות, והוא מענה את עצמו

כפי שעינה עצמו אז, כשהיה צריך לצעוק על הילדים

ביער.

אורי חושב ביום אחד

לפני שנתיים,

אבל זה אותו יום

ואותו עולם

ואותו גרעין

ואותה תפיסת חיים

וזה אותו אורי.

אותו אורי שמרגיש את הבדידות בגרון

ואת הרטיבות בעיניים.

אותו אורי שכותב על עצמו שהוא ילד.

והוא כבר לא בן 18.

והוא כבר לא רק נראה בן 23.

גדול ממני רק בשנתיים,

באותו יום רחוק של 2006.

והוא קרוב.

כל כך קרוב שכל שמתחשק לי לעשות

הוא רק להעביר את היד בשערו

(היתה לו ליפה אז לא?)

ולהביט לו עמוק בתוך העיניים

שלפעמים הן נסתרות מאחורי זגוגיות המשקפיים.

לפעמים כן. עכשיו לא.

והוא כל כך שלי. במילים האלה.

אולי הוא עוד זוכר,

איך על הרכס הגבוה של החרמון הוא אסף את הדמעות שלי.

חיבק חזק שלא אפול אל התהום הזאת שמתחת לרגליים,

או אל התהום שנפערה בתוכי.

אורי,

זה שחי כאילו שהוא היחיד בעולם הזה

זה שלרוב הוא לא מצחיק ונחמד ועוזר,

ליטף את ראשי ואסף אותי אל תוך זרועותיו

והיה הכי מצחיק

והכי נחמד

והכי עוזר שאפשר לבקש.

הוא היה הכל עבורי אותו רגע קטן.

אולי הוא עוד זוכר איך חצינו גבעות

בשתיקה.

איך חיקיתי את צעדיו המהירים.

איך האמנתי לכל מילה שלו,

גם כשאמר שהגרעין מקים ישוב אקולוגי

ושיורד שלג בהר הבית.

אולי הוא זוכר איך באותו יום קיץ,

בשעת הדמדומים, קצת לפני שהגענו לעין קיניה

וקנינו ארטיקים נמסים בשקל,

הוא אימץ אותי כאחות קטנה

ושר לי "היא שליבי ליבי".

אולי כבר הוא יודע שבפנים אשאר אחותו לנצח.

אולי בגלל זה אני מסוגלת

לבכות רק למשמע קולו,

או לכשאני חושבת על הרגע הקטן בו נכתבו המילים הללו.

אבל אני לא בוכה עכשיו.

לפעמים כן, עכשיו לא.

אורי אולי כועס, שקראתי,

שגיליתי את המילים שלו בטעות,

אבל אולי הוא מחייך.

אולי הוא שמח לדעת שכל מעגל נסגר.

ששנתיים אחרי, עוד אפשר להזדהות,

עוד אפשר להרגיש שאני כמוהו.

אורי לא מבין איך אני זוכרת כל דבר שאי פעם אמר לי.

כמו למשל שהוציא תעודת זהות ב13.7

(תבדוק אם אתה לא מאמין לי)

ושאזכור לנצח שהוא לימד אותי את המילה הכי ארוכה שיש בעברית.

אולי גם אני לעולם לא אבין.

אני רוצה לומר לאורי,

שאף פעם לא הרגשתי כל כך מוגנת

כפי שהרגשתי כשקולו בקע מהצד השני של השפורפרת

כשאמר שיאהב תמיד.

או כפי שהרגשתי כשישבנו באוטובוס

בחיפה

והוא דיבר בשצף, נסער כולו,

על בשר זה רצח.

וכפי שהרגשתי כשהביט בחלון,

בעיניים מנצנצות על הפסים של הרכבת,

שאולי הם אלו שזזים ורק אנחנו עומדים במקום.

אולי בכל זאת

הוא עוד ילד.

והילדים בגן ממשיכים להציק.

לשחק "תופסת מכשפה",

ותמיד הוא התופס.

אבל בידיים הקטנות שלו הוא מצליח לעטוף את כולם.

וברגליים הקטנות לגמוע מרחקים.

כן, אולי הוא עוד ילד.

ילד מפנים.

אם הילד עוד נמצא בו.

הלוואי שהוא עוד נמצא בו.

עשה שלא יתבגר.

 *מחנה קיץ 2007. הבניאס.