הזריחות האחרונות שלי

"אז מה... תלווה אותי הביתה?"

"למה לא?"

"יהיה לנו קצת זה איכות"

הלכנו שנינו אתמול באותה דרך ישנה. הבטתי על המדרכה הזאת, שאני פוסעת עליה בכל יום במצב רוח אחר, והרגשתי איך המושג הזרה שלמדתי למבחן בספרות הולך ורוקם עור וגידים אל מול עיני. התיק האדום על הגב והעיניים עמוק בתוך שלו, כמה זמן לא הרגשתי שמקשיבים לי כך. כהרגלי נתתי למילים לסחוף אותי, בלי לשים לב שגם הוא שם. היה יום כל כך יפה, ובמקום שעתיים זוועתיות של מתמטיקה בחדר חשוך מצאתי את עצמי פוסעת הביתה לא ממהרת לשום מקום, כך שהאושר היה למעלה מיכולת ההתאפקות שלי. כשתפסתי לפתע את הסיטואציה המוזרה ש(כרגיל) הכנסתי את עצמי אליה שאלתי אותו אם זה בסדר שאני נותנת כזה חופש לדמיון שלי ולמילים הארוכות שלי. הוא חייך והפציר בי להמשיך.

כשהגענו למעבר חצייה הקטן, היכן שדרכינו מתפצלות, נשארנו לעמוד שם עוד זמן רב. דיברתי בשקיקה על המילים שלי, על הכתיבה, על השפות הללו שפורצות לי מתוך הפה בלי להבין. כשאמרתי משהו לגבי המשפחה הוא אמר שהוא מבין למה לפעמים אני כל כך עצובה, ושאני צריכה להפסיק לדאוג לכולם ולהתחיל לדאוג לעצמי. מחיתי והוא בתנועת יד אחת שלו אמר שהוא יודע, אמר לי שהוא רואה איך להתמקד כל כך באנשים ולנסות לעשות להם טוב מספק אותי, מסב לי אושר. הוא צחק על כך שאני אוהבת את כולם, כל אחד, גם כאלו שלא שווים את האמון שלי. אמרתי שאני אוהבת לאהוב. שאני אוהבת לעלות על אוטובוס להביט באנשים שמקיפים אותי ולדמיין לכל אחד סיפור חיים שלם. סיפרתי לו שלפעמים אני יכולה להרגיש שאני אוהבת כל אחד, שאני אוהבת הכל. כן, הכל אני מסוגלת לאהוב חוץ מהיכולת להפסיק זאת, וממתמטיקה. "ואם זה היה הפוך?" הוא שאל אותי משועשע. "אתה מתכוון לחיות חיים בהם אני מסוגלת לאהוב באמת ולהתעניין במספרים הללו ובאמת להצליח אבל להיות מסוגלת להיות חשדנית כלפי כולם? לא. זה מחיר גבוה מדי לשלם".

הסברתי לו את האבסורד בכל זה שאני מסוגלת לאהוב הכל, אבל לא מסוגלת להתאהב, לא שוב. משהו עצוב נפרש בפניו ובו ברגע נעלם כשפתח את פיו לשאול מדוע. כי אני כל כך מוצפת בזיכרונות ממה שהיה. הרי אני לומדת עכשיו בפסיכו' על הזיכרון ועל איך המידע נשמר בקודים ומועבר מהזיכרון לתווך קצר לזיכרון לתווך ארוך כאשר מעניקים למידע הזה משמעות מסוימת. "וזו הבעיה שלי. אני יכולה להעניק משמעות רגשית לכל דבר". אולי אני חושבת שאני מתחמנת את כולם בכך שאני מפיקה את מירב הרגש מכל דבר, סוחטת אותו עד שהוא חולף מחיי. הצבעתי לו על עץ הדקל שעמד דומם מאחורינו "לכל דבר שתרצה יש לי אלפי סיטואציות קטנות, אפילו לעץ הדקל הזה" ומיד התחלתי לספר לו על איך שהייתי מפקדת של המשמרות בכיתה ו' ממש מתחת לעץ הזה, על החניכים שלי שפוגשים אותי ואת אנה בכל שבוע בגבעת החול הקטנה המוקפת עצי דקל, או כפי שהמקום נקרא בפינו "הדקלים". סיפרתי על הטיול עם אנה לסתריה על איך שאני זוכרת שהעץ הזה עוד היה נמוך בהרבה ועל שירה ששאלה אותי תמהה פעם איך נראה עץ דקל. "אבל את חושבת שיש לך מקום מוגבל לאהבה?" "בעיקרון לא. אבל עם כמות האהבה שאני מפזרת המקום מתחיל להיגמר".

שיחת טלפון קטעה את השיחה ואז המשכנו לבהות בשמיים הבהירים ולדבר על איזה כיף שהכל נראה כל כך אופטימי ברגעים קטנים כמו זה. הוא התחיל לצחוק "זה נהדר... להתפלסף על כמה החיים יפים בעודנו נשענים על פח מיחזור ירוק..". התנערתי ופתאום הבנתי שזה באמת מה שאנחנו עושים.

"אבל בכל זאת" הוא שאל רגע לפני שהלכתי, "איך את יכולה לתת אמון כזה בכל אחד? כשמצפים מאנשים להיות שם בשבילך יכולים להתאכזב ולהיפגע" "גם לצפות ממישהו שיאכזב אותך זו ציפייה..".

"אני ממש אוהבת אותך אלכס" אמרתי אל תוך החיבוק שלו בסופו של דבר, "...למרות שאתה חושב שאני משתמשת במילה הזו יותר מדי...". "אני... פשוט שומר אותה... את מבינה?".