הזריחות האחרונות שלי

אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי. אני לא בטוחה אבל נדמה לי שהוא בוכה. אני מחבקת אותו חזק ומשהו בו נראה לי, למרות הכל, מאושר. "אתה בוכה או צוחק?" "לא זה ולא זה". אולי אני לא מאמינה.

אני לוקחת אותו, כמו שהוא ביקש, לגן הכי קרוב. ספסל זה גם טוב, כי כל מה שהוא צריך זה חיבוק. אני רועדת לו בתוך הידיים והוא מוריד את המעיל שלו ועוטף אותי, למרות מחאתי וניסיונותיי הכושלים להתחמק מידיו הזריזות. אני רוצה לדעת למה הוא בלי המשקפיים שלו, אבל הוא לא רוצה לספר לי, זה סיפור ארוך.

אני משעינה את ראשי על ברכיו ומקשיבה לנשימות החפוזות שלו. הוא מעביר את אצבעותיו בין שערותיי. משהו באצבעות שלו ממכר, סוחף. גורם לי לערפול חושים, כאילו אני זו שאין לה משקפיים. אבל הוא מפחיד אותי. מפחיד אותי לדעת שהידיים העדינות האלה שמלטפות את ראשי יודעות גם להכות חזק.

בכל כמה רגעים חפוזים מישהו מתקשר אליו והוא מנתק. "אתה תהיה מוכרח לענות להם מתישהוא". אבל הוא שותק, והשתיקה שלו צורמת לי מבפנים. בחיים לא ראיתי אותו ככה. תמיד היה הוא זה שחיבק אותי, שניחם. ובכל זאת, גם עכשיו הוא נשאר החזק.

הוא בכה החליף חולצה לאחת שמתנוססת עליה הכתובת "smile" ובא, כי הוא היה מוכרח לראות אותי. אבל גם עכשיו, בעצב הגדול הזה הוא אומר לי "מתחשק לי למות אבל זה יעבור מחר". ואני, מכורה לחוזק שלו, לחיבוק שלו, לא מבינה איך גם כשהוא עצוב הוא נשאר אופטימי.

ולמה הוא ככה בעצם? הוא לא מסביר ברור. הולך סחור וסחור. "זה סיפור ארוך. זה ככה כבר חודשיים".

אנחנו יושבים על הספסל בחושך בצד השני של העיר. בצד שהוא לא מכיר. "אני אלך לאן שתלכי" הוא לוחש לי, ואני מרגישה איך המילים שלו אומרות משהו עמוק יותר, משהו ארוך יותר שהוא לא מספר.

אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי, מביט לי לתוך העיניים ואומר שהוא חושב שהוא מתאהב בי. אני מביטה בו  רואה את המבוכה שבשתיקה שלי ואומר שהוא יודע שזה לא יכול לקרות בינינו, כי הוא מוכרח להישאר החזק. ודווקא האמירה הזו מלהיטה לי את הראש ואני מרגישה איך הכל נשרף מבפנים. פסיכולוגיה הפוכה תמיד עובדת עלי. למה? כי אני לא רוצה לאבד אותך כמו שאיבדתי אותה.

הוא משנה נושא, הוא נשאר החזק, החכם, זה שתמיד יודע מה לעשות. אבל אני ממשיכה להביט בו.

אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הבית שלו. כבר מאוחר והרחובות ריקים ואני לא מצליחה לשכנע אותו לקחת את המעיל בחזרה. אנחנו עומדים מחובקים. מתעלמים בצורה חדה ומגוחכת מהכביש הראשי שחולף מולנו. אני כבר לא יודעת מה הוא בשבילי, ולא מה אני רוצה שיהיה. הוא אומר לי ללכת הביתה, שגם ככה מאוחר ושהוא לא רוצה שאני אלך לבד בחושך. אבל אני רק רוצה להמשיך לעמוד שם. אולי פתאום אבין מה אני מרגישה. בסוף אני נכנעת כי הוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה. ואני מפחדת כי הוא רוצה אותי.

זה קרה לפני שבוע, ובשבוע שחלף לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה. הוא לא נתן לי. הוא התנהג כרגיל, כאילו הוא מעולם לא פתח בפני את ליבו, כאילו אני מעולם לא שתקתי.

כולם מסביבי מותשים, שחוקים. כל מי שאני אוהבת. משהו נכבה בעיניים שלהם. הם עוברים עכשיו את מה שאני סוף סוף הצלחתי לצאת ממנו, וזה כואב. זה כואב לי שכל כך רע להם. הרי, הייתי שם.

ואני שוב מוצאת את עצמי חזקה. ככה מהשום דבר ומהכלום אני תמיד מצליחה לשאוב הכי הרבה כוחות. כי אני לא מצפה לכלום, כי כבר אין מה להפסיד. אבל הכי חשוב, בגלל שהאהובים שלי, הנפשות שהופכות את החיים שלי למשהו, צריכות אותי. זה תמיד כך, כשכולם שמחים אני עצובה וכשכולם עצובים אני שמחה. אמרתי לו שאני לא יודעת איך זה, ושאני מתלבטת אם אני שמחה מזה שכולם עצובים או שכולם עצובים מזה שאני שמחה. הוא חייך אלי וצחק. ואמר לי שאני משהו מיוחד. אבל רק אחר כך הבנתי. הבנתי שאני שמחה כי אני מוכרחה, כי אני חייבת. חייבת לדאוג להם.

התשישות הזאת הכבידה עלי, אבל היא גם בנתה אותי מחדש. זה היה שבוע ארוך, היו קשים יותר, הרבה יותר, אבל הוא היה ארוך. ארוך בצורה שהכריחה אותי להמשיך לקבור את עצמי בעומס האינסופי שאני לוקחת על עצמי. בצורה שהכריחה אותי לחייך, ולו רק בגלל שלא היה לי הזמן להיזכר מדוע הייתי עצובה.

בחמישי כבר הייתי אחרי ה98 בתנ"ך ואחרי ה77 במתכונת במתמטיקה והשאיפה לרווחה כשהמורה אמרה לי שהיא תגיש אותי על 82 למרות שלפי הממוצע שלי מגיע לי בערך 60. בחמישי ההופעה עם גרוניך באולם הגדול והמואר, השירים, הפסוקים, מחיאות הכפיים והריקודים, ההתפרקות על רביעית המיתרים היו רק זיכרון מתוק. השיעורים האין סופיים בכיתה החנוקה בקומה השניה עוד צרבו לי באצבעות. ההליכה המהירה, רק לא לאחר, להספיק הכל. המגרש, השמש, ערימות השוקולד שטחנתי כדי לשרוד עוד יום... ובכל זאת, הייתי שמחה, הרגשתי בטוחה, שיש לי על מי לסמוך, שיש לי את מי לאהוב. אבל זאת היתה שמחה עצובה. שמחה אדישה, ולא אותו אושר עילאי שאני מסוגלת לחוש מדברים כל כך קטנים כמו ללכת ברחוב, לראות את הגשם ניתז על החלון, לחבק, לדבר, להעביר את היד על הקלידים ולהרגיש את הצלילים שאני מפיקה, להיות גדושה באותה רומנטיקה נצחית שבי. בגעגועים, בעיניים שבוכות וצוחקות, בדיבורים השוטפים על אירופה, ועל מוסיקה ועל אנגלית צרפתית ואיטלקית. ברצון לחוש את התמונות שאני מחזיקה, בזיכרון שלי שתמיד מפתיע את כולם וביכולת שלי לשכב על הספה ולהתבונן שבוע אחר שבוע ב"מלחמה ושלום"

מרותקת למסך. חשה על פני את הרוח, את העשב הירוק מטל, את כותונת המשי הלבנה ואת

הצעדים החפוזים במדרגות, לראות את נטאשה מאבדת את אנדריי, מחזיקה לו את היד בנשימותיו האחרונות ולבכות איתה את הדמעות שלה. לדעת שאני היא. בדיוק כמו שאמרתי לגו'די באותו סוף שבוע, שאני בדיוק כמוה – חולמנית, רומנטיקנית, פשוטה ושברירית. מתאהבת בקלות, מוותרת ביד אחת ומנסה לשים קץ לחיים האלה ואוחזת בהם הכי חזק שאפשר ביד השניה. אולי גם לי יהיה סוף טוב.

אני בוכה עכשיו. מקווה שזו הפעם האחרונה, לפחות להיום.

אני בוכה על התמימות שלי שנכבתה. בוכה עליה כפי שלארי בכה כשצפה בכוכב הפרטי שלו כובה אט אט. כשצפה ביושר שלו מפרפר עד שיתוק.

אני מתגעגעת. בעצם, מתי אני לא? אני מתגעגעת לימים האלה שחלפו ולא יחזרו לעולם. אני מתגעגעת לחיוך, לביטחון, לשמחה הפשוטה הזאת של ללכת ברחוב, של אישה רוכבת על אופניים וצעיף ירוק, של צחוק, של שיר ישן.

אני מתגעגעת, כמו אילנה, לקדרות המהפנטת הזו, לרוע שעוטף אותך ברוב פאר. אני יודעת שאוהב אותך תמיד. שאמשיך להתגעגע כל עוד נשמתי בי.

אני לא שייכת, אני לא במקום. אני לא יודעת מי אני.

בתוך כל הדינמיקה הזו אני לבד. בודדה, כאילו כל זה לא קרה, כאילו לא חלפה שנה.. שנה שנדמה שצופנת בחובה מאות שנים.

אני בוכה כי אף אחד לא יבין מלבדי. אפילו לא את.

אני בוכה כי החלפת אותי, כי שכחת אותי.

ואולי, מרוב שזכרתי, מרוב ששכחו אותי, מרוב כל הבדידות, כבר שכחתי את עצמי.

אז אני כזו. אני גרה בעיר. לא מספיק גדולה בכדי שאפשר יהיה להתרגש ממנה. לא מספיק קטנה בשביל שתהיה פסטורלית וחמימה. לומדת בתיכון רגיל מקצועות רגילים, עם ילדים רגילים, שגרים מקסימום חצי שעה נסיעה ממני באוטובוס שעובר ברחוב הראשי בכל חצי שעה. אני לא הכי מבריקה שיש, אני לא הכי יפה שיש. אין לי השפעה על מנהיגי העולם, לפעמים גם לא על החברים הקרובים שלי.לא נוסעת להרפתקאות יותר מדי גדולות, ואם כן אז לא בכל יום.

כזו אני. לא מספיק גדולה בכדי שאפשר יהיה להתרגש ממני. לא מספיק קטנה בכדי להחשב חמימה וחמודה.

אז אני ילדה. או נערה תלוי במצב הרוח. אז יש לי משפחה רגילה ולא מוצלחת, ויש לי חלומות שאת רובם בוודאי לא אוכל להגשים. חיה מיום ליום. הולכת ברחוב, מתבוננת בעיני האנשים המשתקפים אל מולי. בלילה כשמחשיך אני רועדת, אבל לא מקור. מביטה גבוה למעלה ומקווה שבכל זאת יש מי ששומר עלי.

וגם אם אסע להודו לשנה שנתיים. תגידי לי, אז מה?

אני יודעת שקשה לך לקרוא.

אבל גם לי קשה.

אני חושבת שגם אני יכולה למתוח ביקורת, על כל הקרירות הזו והריחוק, על כל החומריות. אבל אני לא עושה את זה.

ואולי עכשיו – משינה.

תפסיקו את הכל

אני רוצה לרדת

השארתי מאחור

פנים של עיר מתכת

צבא של כוכבים

מראה לי את הדרך

אל האהבה

אני רוצה ללכת

ואולי עכשיו

כל העולם

טס ואני איתך

אחד

הביאו את היום

ויפתחו שמיים

גלים שטופי חלום

משווים צורה למים

הולכים ונסחפים

כמו אבק ברוח

על האדמה

עליה נוע תנוע

ואולי עכשיו

כל העולם

טס ואני איתך

אחד

אומרים אהבה

יש בעולם

היא תבוא

היא כבר כאן

תני לי להיות

מה שאני איתך

אחד

אני רוצה לשבת עם עצמי ולהבין מה קרה. איפה שכחתי את עצמי.

אני רוצה לשבת ולכתוב כמו שצריך ולהחליט מה טוב ומה רע ומה צריך לשנות.

עברה עלי שנה כל כך מדהימה כל כך סוחפת אבל כל כך קשה. שנה שאני מוכרחה להבין עד הסוף.

אני צריכה קצת שקט. ולהבין מה אני רוצה הלאה.

הדמעות נוגבו. הכל ממשיך, שום דבר לא יחכה לי.

אני חזקה, בפנים. אני עוד, איכשהוא, מסוגלת להאמין.

מכירים את זה שאתם מעריכים משהו רק אחרי שאתם מאבדים אותו?

אני רוצה.. רוצה לכתוב את הכל, לספר את כל הסיפור המוזר הזה לעצמי פעם אחת ולתמיד. אני לא עצובה ולא שמחה, רק ישנונית קצת, ויהיה טוב אני יודעת.

אכתוב הכל, מבטיחה-מיד אחרי שאסיים את השעורים במתמטיקה.

בנתיים זה הדבר האחרון הממשי שכתבתי עליו.