הזריחות האחרונות שלי

אז זהו הבגרות במתמטיקה כבר מאחורי ושעות ספורות בלבד אחרי אני כבר מרגישה שהיא שנים לא על הראש שלי.

היה טוב וטוב שהיה.

אני קצת בהיי עכשיו ומרגישה שאני מסוגלת הכל. אולי זה טוב.

בבוקר נפל עלי מצב רומנטי למדי. וזה עשה לי טוב.טוב לדעת שאני יכולה להיות כמו פעם.

הלכתי ברחוב שטוף השמש, חולפת על פני היסודי שלי מקווה לפגוש את אלעד וליבי, החניכים שלי שלומדים בו עכשיו.

"נגעה בשמיים" של משינה בתוך האוזן ועמוק בתוך הלב.

היא יפה היא ילדה

היא הקסם הנודע

מפילה כל דבר

שום דבר לא נשבר

מערבבת את גופה

במדבר של התקופה

הנה הנה בא האיש

היא תקח ואז תרגיש

נגעה בשמיים

לא יכלה לצאת מזה

 פתחה כנפיים

 כשקפצה מגובה מגדל המים

 בתוכה מתגלגלים

 החיים האבודים

 היא בוכה והדמעות

 הן נופלות ונשברות

 נגעה בשמיים...

היא יפה היא ילדה

 מפילה כל דבר

 מערבבת את גופה

 הנה הנה בא האיש

 היא תיקח ואז תרגיש

 לא יכלה לצאת מזה

 פתחה כנפיים

כשקפצה מגובה מגדל המים

החלטתי להיות שמחה ויהי מה! נפלה עלי רוח חברותית ולקחתי חבילת בראוניס לכולם ושני מחשבונים (למקרה שמישהו ישכח), ועומר חיבק אותי חזק וצחק שאני מתחשבת מדי.

התבוננתי בכפות רגלי תוך כדי הליכה. אהבתי את הרוח שמלטפת לי את השיער ומקפיאה לי את האוזניים בכאב מתוק. אהבתי את השרוכים שלי הפתוחים, שאין לי כח לקשור, או שאולי אני פשוט אוהבת אותם כך - כי הם גורמים לי להרגיש ילדה שוב.

כשהגעתי לבית הספר חיבקתי את שירה היפה שלי (שכבר דאגה לבדוק באיזו כיתה אני עושה את המבחן) ועטפתי אותה חזק.

ישבנו כמה בנות על הבמה בחוץ שרנו והשתזפנו לנו בשמש. ניסיתי להשכיח מעצמי ומהן את הבגרות במתחילה עוד עשר דקות והכרחתי אותן לרקוד איתי ולקפוץ עד שהכל החל להסתחרר ולא יכולתי לראות דבר.

אחרי הבגרות נסעתי לאנה. אני מתפעלת מהעוצמה האדירה שבה בכל פעם מחדש. היא הראתה לי בחיוך את הבגדים החדשים שקנתה עם אמה ויצאנו למשרד לתכנן את הפעולה של מחר (החלטנו לעשות על מחיזור  ולהכין רצפק"ים כדי שאפשר יהיה לאסוף בקבוקים בטיולים ). אני מאוד גאה בהשקעה שלנו בחוג. צילמנו, גזרנו, סיכמנו והגענו למאמרים נידחים על גורמים מזהמים בסביבה שאף אחד לא טורח לקרוא מלבדנו. אחר כך, כשהמועקה מהמשרד החשוך והחנוק כבר היתה גדולה עלינו הרשנו לעצמנו לברוח שוב לאותו בית קפה ברחוב הראשי, מתעלמות כמה שאפשר מהאירוניה על כך שעכשיו היא מספרת לי עד כמה היא מתגעגעת אליו.  

החיים ממשיכים. במלוא המשמעות.

החיים של אנה נמשכים – היא לא תחכה לו. החיים בהדרכה נמשכים – ויש עוד טיול לתכנן לניצנים. הלימודים נמשכים ללא שום רמז להמתנה, למרות שאחרי הבגרות המתישה הזו – אין הרבה דברים שאני רוצה יותר. המוסיקה נמשכת וטסה לי באוזניים ומתוך האצבעות וההצגה חייבת להימשך!

קלישאתי? נאיבי? אופטימי? בינינו, כל עוד זה עובד למי אכפת? 

ובכל זאת, כל כך הרבה לעשות בכל כך מעט זמן, וכך הגעתי למסקנה עמוקה (לא).

זה הזמן להציץ ברשימות.

החלטתי שצריך להתחיל לנצל את הזמן כמו שצריך.

הבעיה: מחסור בזמן. המסקנה: ניצול שיעורי אזרחות.

מעכשיו בכל שבוע אני אכסה נושא אחר

ובנתיים:
*גיאולוגיה- זמנים גיאולוגיים, תקופות עידנים תורים תאריכים וכל מה שמאפיין...
*איכ"ס- לקרוא את המאמר על גורמים מזהמים שמצאתי במשרד
*ארכיאולוגיה- להבין סוף סוף את מאפיני התקופות ואת הסדר
*בוטניקה- לחפור כמו שצריך
*זאולוגיה- בעיקר בע"ח בשפלה ובהרי ירושלים (דהה)
*צביעת דפי המחשות להדרכה :)

*נכתב אתמול*

יום דבש לכולם. 

עוד יום עמוס עומד להגמר (לא לפני שאכריח את עצמי לחרוש למת' כמו גדולה)

מסקנות מהיום החולף:

*כדורגל בנות (ונצחון לכיתה שלי..) שעתיים אנגלית שעתיים ספרות ושלוש שעות סוציולוגיה ניתן לעבור בשלום. יום חופר לחלוטין, אבל מי אני שאתלונן על חפירות? (הרי כולם יודעים שאני נהינת מכל רגע)

*הציורים של עדי וגיא של י"א2 משתלטת על העולם מצחיקים נורא ודומים להפליא.

*אני כבר לא לחוצה.

אם רק לא מחשיבים את העובדה שאני לחוצה מזה שאני לא לחוצה.

*יותר מדי אנשים שאני מכירה מזכירים לי יותר מדי אנשים אחרים שאני מכירה.

*הרכז שלי בסיירות הופך חמוד מרגע לרגע אבל גם קצת מוזר.. בכל זאת.. הוא נראה כמו ג'אפר.

"טלי..." (תוך כדי שאני בטלפון עם חניכה)

"כן?"

"מה קורה?"

"...הכל בסדר..."

"מה שלום הצב?"

"איזה צב..?!"

"הצב שאת עושה עליו פעולה היום!"

*אני מבוקשת נורא.

מסתבר.

תשאלו את החניכים שלי.

וחוץ מזה שכל היום הפלא שלי לא הפסיק לצלצל (עד שנגמרה הסוללה).

*חניכים זה כ י ף

למרות שהם הרבה (18) וקופצים עליך מכל הכיוונים, ורבים, ומציקים, ומושכים לי בידיים כדי שאני אתכופף ואקשיב לבדיחה המדהימה שהם הרגע המציאו

*גם הרגעים הכי קשים עוברים בסוף.

אה ויש לי פרו..!

מסתבר.

בכל אופן, חייבת לשנות עיצוב.

וחייבת להבין איך עובד כל הקטע הזה של תיבת מסרים (מתנצלת על החסך הטכנולוגי שבי. זה בהחלט לא אחד מכשרונותי).

אחלה יום שיהיה.

עריכה 2-

סוף סוף תמונות ממחנה חנוכה בפארן.

צילם, כמובן, אלון המוכשר שלי.

עץ שיטה בנחל פארן.

בוקר יום ראשון אחרי הלילה הראשון בטיול.

חלק מהחניכים שלי שמבצבצים(מימן): עמוס, אורי, יעל, איילת, אור, אורי ומקדימה דיאנה ואני. 

חוג 26 מוכן ומזומן לפעולת גיאולוגיה (על סלעי משקע וסופרפוזיציה!)

כמה דקות אחר כך הם כבר היו עסוקים בתהיות על כך שהמדבר כולו הוא בית קברות לדגים ובהמצאת שירים מוזרים על דגים שבורחים מכרישים ^^

הולכים הולכים ודיאנה מזרזת מאחורה

רן פינקלשטיין המפורסם ואני.

אז אנחנו באמת נמלים הא?!

עורבים

ושוב 26 הקשוחים שלי

מסתכלים על הנוף ועל אבני הצור.

דיאנה מקריאה מהמחברת שלי את "מי שלא היה בתקופת האבן" של יהונתן גפן.

מי שלא היה בתקופת האבן
לא יודע דבר על תקופת האבן.
הוא יכול לשמוע מליון ספורים על אבנים.
הוא יכול ללמוד שבע שנים
את מדעי האבן.
הוא יכול לאכול את האבן.
אבל הוא לא יכול להרגיש.

על גג העולם.

קניון עדה.

רן ודיאנה.

ביציאה מקניון עדה. שעת דמדומים במדבר. אחרי ארוחת צהריים וכוס תה, הכל נעשה רגוע והחום הלוהט נשכח.

בארות עדה בשקיעה

לצערי הרב אין תמונות מהיום השני כיוון שאלון ומצלמתו המגניבה נותרו במחנה כמנהלה.

אין לי

אף אחד שיחבקני

אף אחד ששוב יתן לי

מה שיש ומה שאין בי

למה,

הכל מוכרח תמיד להיות,

כל כך מוחלט בלי תהיות?

כל כך מוגדר כל כך חונק?

אם רק תרצה,

תילחם בשיניים,

תדע,

אני לא לבדי

אני לא בודדה

אם תיתן הזדמנות

אם אולי תפגע

אשאר כאן איתך

בתוכך...

אתה כל כך חסר אונים

ניצב פנים אל מול פנים

רוצה לדעת מה קרה לי.

עוד מחפש את התשובות

ועוד מבטיח הבטחות,

אני שונאת להיות ריאלית.

אם רק תרגיש,

אם תפסיק לחפש

אז תמצא

האמת הגדולה

היא בפנים, היא שלך...

צריך להודות.

להיפרד.

טוב לי.

רוצה לחזור לשגרה, המטורפת שלי. למרץ, לקפיצות לאושר.

טוב לי. ואין זמן, אפילו לא להבין.