הזריחות האחרונות שלי

עוד יום עמוס עומד להגמר (לא לפני שאכריח את עצמי לחרוש למת' כמו גדולה)

מסקנות מהיום החולף:

*כדורגל בנות (ונצחון לכיתה שלי..) שעתיים אנגלית שעתיים ספרות ושלוש שעות סוציולוגיה ניתן לעבור בשלום. יום חופר לחלוטין, אבל מי אני שאתלונן על חפירות? (הרי כולם יודעים שאני נהינת מכל רגע)

*הציורים של עדי וגיא של י"א2 משתלטת על העולם מצחיקים נורא ודומים להפליא.

*אני כבר לא לחוצה.

אם רק לא מחשיבים את העובדה שאני לחוצה מזה שאני לא לחוצה.

*יותר מדי אנשים שאני מכירה מזכירים לי יותר מדי אנשים אחרים שאני מכירה.

*הרכז שלי בסיירות הופך חמוד מרגע לרגע אבל גם קצת מוזר.. בכל זאת.. הוא נראה כמו ג'אפר.

"טלי..." (תוך כדי שאני בטלפון עם חניכה)

"כן?"

"מה קורה?"

"...הכל בסדר..."

"מה שלום הצב?"

"איזה צב..?!"

"הצב שאת עושה עליו פעולה היום!"

*אני מבוקשת נורא.

מסתבר.

תשאלו את החניכים שלי.

וחוץ מזה שכל היום הפלא שלי לא הפסיק לצלצל (עד שנגמרה הסוללה).

*חניכים זה כ י ף

למרות שהם הרבה (18) וקופצים עליך מכל הכיוונים, ורבים, ומציקים, ומושכים לי בידיים כדי שאני אתכופף ואקשיב לבדיחה המדהימה שהם הרגע המציאו

*גם הרגעים הכי קשים עוברים בסוף.

אה ויש לי פרו..!

מסתבר.

בכל אופן, חייבת לשנות עיצוב.

וחייבת להבין איך עובד כל הקטע הזה של תיבת מסרים (מתנצלת על החסך הטכנולוגי שבי. זה בהחלט לא אחד מכשרונותי).

אחלה יום שיהיה.

עריכה 2-

סוף סוף תמונות ממחנה חנוכה בפארן.

צילם, כמובן, אלון המוכשר שלי.

עץ שיטה בנחל פארן.

בוקר יום ראשון אחרי הלילה הראשון בטיול.

חלק מהחניכים שלי שמבצבצים(מימן): עמוס, אורי, יעל, איילת, אור, אורי ומקדימה דיאנה ואני. 

חוג 26 מוכן ומזומן לפעולת גיאולוגיה (על סלעי משקע וסופרפוזיציה!)

כמה דקות אחר כך הם כבר היו עסוקים בתהיות על כך שהמדבר כולו הוא בית קברות לדגים ובהמצאת שירים מוזרים על דגים שבורחים מכרישים ^^

הולכים הולכים ודיאנה מזרזת מאחורה

רן פינקלשטיין המפורסם ואני.

אז אנחנו באמת נמלים הא?!

עורבים

ושוב 26 הקשוחים שלי

מסתכלים על הנוף ועל אבני הצור.

דיאנה מקריאה מהמחברת שלי את "מי שלא היה בתקופת האבן" של יהונתן גפן.

מי שלא היה בתקופת האבן
לא יודע דבר על תקופת האבן.
הוא יכול לשמוע מליון ספורים על אבנים.
הוא יכול ללמוד שבע שנים
את מדעי האבן.
הוא יכול לאכול את האבן.
אבל הוא לא יכול להרגיש.

על גג העולם.

קניון עדה.

רן ודיאנה.

ביציאה מקניון עדה. שעת דמדומים במדבר. אחרי ארוחת צהריים וכוס תה, הכל נעשה רגוע והחום הלוהט נשכח.

בארות עדה בשקיעה

לצערי הרב אין תמונות מהיום השני כיוון שאלון ומצלמתו המגניבה נותרו במחנה כמנהלה.

בארוק-

יופי מעוות, עיוות יפה.

רגש. רגש בלי מעצורים.

פעם אחת ולתמיד.

בפעם הראשונה.

כשעושים, רגש בלי שום גבול. כשרואים, חשים, שומעים, רגש בלי מעצורים. רגש נטו.

משתולל מתפרע, קופא במקום ובכל זאת - חי, זז, משתנה, מפתיע, קוףץ ומכה בך ללא אזהרה. רגש נקי.

"ישו בסערה בימת כנרת".

האור והצל של רמברנט.

תנועה קפואה.

אמנות-

אני אוהבת, חשה, נוגעת, נושמת אמנות. רואה בכל מקום. הבזק. והנה שוב נעלם.

סגנונות.

מבינה, אבל לא יודעת.

חשה אותם, הם עמוק בתוכי - אני יודעת.

הרגש שלי. הבארוק הזה. מושפע כל כך מהסגנון הקלאסי.

ולהפך, במוסיקה. במוסיקה הקלאסי הושפע מהבארוק.

חזרה ליוון. התפרקות על יוון.

עמודים עמודים. סימטריה נצחית. מושלמת. לא אנושית. מאופקת.

ובכל זאת, כל כך שייכת לכל הרגש הזה.

אמנות אמנות אמנות.

כמעט אבדה לי.

כמעט ואבדתי לעצמי.

סגנון הדאדא.

דיוקן האמן-ראול האוסמן ההונגרי.

אה קפצתי קצת. קפצתי הרבה.

אז נזכרתי. פקחתי שוב את עיני.

כן כן, פה עצרתי. להרהר קצת.

לא משנה, בסוף אגיע.

הנה שוב. הבארוק.

מבינה את כל זה. מקישה את כל הידע שלי ומעבירה משמיעה לראיה.

תכנון של בית חולים בסגנון הבארוק.

סגנון הבארוק...

עוצמת. מנסה לדמות. לחוש את עצמי שם. את ההתרגשות באצבעות. את הרוח בשערות.

חצר הכבוד cour d'honneur

ארמון וורסאי.

אחחחח וורסאי....

אחח פריז!

אהה כן.. כן.. עכשיו אני נזכרת.

הייתי בדיוק שם, אהה כן עצרתי.

אה כן, שאיפה עמוקה.

מוסיקה.

לא צריך כלום.

היא כבר בתוך הראש.

מתנגנת בלי רשות.

מוסיקה.

כל כך טוב לי. כל כך נכון.

אופיאוס...

מדמיינת אותו עם הצלילים שלו. הצלילים שפותחים את הלב ואת הנפש ואפילו את שערי הגיהנום.

כמה הם יפים וודאי.

וכמה יפה מוכרחה אורידיקה להיות. יופי שהולכים בשבילו עד סוף העולם.

עד המוות.

מדמיינת לי אותם. עם הפנים הסמוקות והבדים המתנפנפים.

כך פרדריקו צ'רוולי דמיין אותם.

בארוק-

יופי מעוות, עיוות יפה.

כל הרגש, בלי הגבלות.

כל הרגש. בפעם אחת.

בפעם הראשונה.

מחנה חנוכה בפארן.

מחנה חנוכה הראשון שלי.

המחנה הראשון שאני מדריכה.

מדהים.

מדהים כמה הכל יכול לקרות.

הכל אפשרי וגדול כשאתה קטן כל כך בתוך כל המדבר הזה. כל כך הרבה מה להספיק לעשות ולראות. כל כך הרבה מה להרגיש. כל כך הרבה עוצמה בכל השממה הזאת. בכל השקט הזה, שאולי הוא גם קצת שלי.

מדהים איך שכשנותנים את כולך, את כל הלב, מקבלים הרבה יותר בחזרה. איך שכשמשקיעים ומכינים מראש מצליחים. מדהים איך שכשאוהבים משהו כל כך אי אפשר לטעות.

מדהים להיות חלק ממשהו כל כך בטוח וגדול. וממשהו שאתה כל כך בטוח בו וגדול בתוכו.

איך שלא צריך מילים ברגע שתופסים את המשמעות.

מדהים איך שיש כל כך הרבה אור בכל החושך הזה. השמים זרועי כוכבים, עוטפים אותי כמו שהבטיחו לי פעם, ביום אחד שהוא כל כך רחוק לי עכשיו... ואיך שבחושך הכי גדול גם האור הכי חזק מפציע. הכוכבים מנצנצים מעלי, אוריון, שרק החגורה שלו מראה סימן בוטח, מצחקק לו שם למעלה, קורץ קצת. והעיניים הקטנות האלה מנצנצות אלי. האש מפצפצת את העצים והעשן מכסה את המחשבות.

מדהים איך שהקור הזה מקפיא, משתק. מהמם אותך. אוחז בגרון ומטלטל אותך חזק. ומדהים איך שהוא עובר בסוף.

מדהים לראות אותם ישנים בשורה. לכסות אותם ולצחקק. והרגע הפרטי הזה, הקטן, עם כל אחד. ללחוש לו משהו, לדגדג את האף, לכסות עד הצוואר, לייעץ, לומר לילה טוב. "עטופים כמו סוכריות" אני אצחקק ומיד אשתתק, אחכה שיירדמו. לראות אותם, תשעה בשורה אחת עטופים באינספור שכבות. לדאוג. כמה קר להם. וכמה שאני אוהבת אותם.

מדהים להתגאות בהם. לראות אותם מתמודדים עם הפחדים שלהם, את הזיעה ניגרת על פניהם, את החיוך נפרש. לראות אותם צוחקים ובוכים. ללוות אותם בכל רגע קטן ולהבין באמת, הרי גם אני עברתי את כל הרגעים הקטנים הללו.

מדהים לבכות. לבכות עליהם, לבכות איתם. מדהים עד כמה הם מרגשים אותי.

"חניכים עושים את זה לפעמים בלי כוונה".

"את מבינה, אני לא כזה.. אני לא ילד קרבי כזה... אני לא כמוך." הוא אמר לי וקפאתי במקום.

"לגלות לך סוד?

גם אני לא"

הבטתי בו וראיתי את עצמי, וכבר לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות.

הוא לא ראה, הוא לא יודע, אבל אני אזכור את המילים שלו תמיד.

"להתמודד עם החניכים זה להתמודד עם עצמך".

מדהים להתעורר בלילה ולגלות צבוע במרק נגיעה. לראות אותו מזנק ורץ במהירות עד שנותרים רק הצללים המוכרים.

מדהים ללכת. לפסוע לאט. צעד ועוד אחד. להביט בשכבות הסלעים, בצוקים הנישאים, צהובים כאלה, צהוב שאפשר להשתגע, ובכל זאת משהו מסרב לחדול, מסרב להפסיק להביט.

לראות כל צמח שדוף כנס. כגיבור ששרד למרות הכל. להתבונן קדימה ולראות שתי ארנבות מזנקות. לטפס גבוה, ורק אז להבין באמת, את הגובה אליו ההר נישא.

להביט אל האופק ולדעת שהוא בלתי ניתן להשגה, אבל אולי, רק אולי, אפשר לכבוש אותו לאט לאט.

מדהים כמה שהשקט הזה גורם לך לשיר. חזק ובטוח. ואז לשתוק שוב, לתת לו להשתלט עליך ולהצמיח בתוכך שירים ומנגינות מסוג אחר, מהסוג שרק הוא יודע.

אני אזכור כל מילה, כל צחוק, כל לחש, כל מחשבה. אזכור כל רגע בה הועתקה נשמתי מחדש ואז שוב הוחזרה אלי, עדיין לא מאמינה. אזכור כל מילה וכל רגע בו שקעה ההבנה.

מדהים כמה זה הדבר היחיד שמחזיק אותי עכשיו...