הזריחות האחרונות שלי

בארוק-

יופי מעוות, עיוות יפה.

רגש. רגש בלי מעצורים.

פעם אחת ולתמיד.

בפעם הראשונה.

כשעושים, רגש בלי שום גבול. כשרואים, חשים, שומעים, רגש בלי מעצורים. רגש נטו.

משתולל מתפרע, קופא במקום ובכל זאת - חי, זז, משתנה, מפתיע, קוףץ ומכה בך ללא אזהרה. רגש נקי.

"ישו בסערה בימת כנרת".

האור והצל של רמברנט.

תנועה קפואה.

אמנות-

אני אוהבת, חשה, נוגעת, נושמת אמנות. רואה בכל מקום. הבזק. והנה שוב נעלם.

סגנונות.

מבינה, אבל לא יודעת.

חשה אותם, הם עמוק בתוכי - אני יודעת.

הרגש שלי. הבארוק הזה. מושפע כל כך מהסגנון הקלאסי.

ולהפך, במוסיקה. במוסיקה הקלאסי הושפע מהבארוק.

חזרה ליוון. התפרקות על יוון.

עמודים עמודים. סימטריה נצחית. מושלמת. לא אנושית. מאופקת.

ובכל זאת, כל כך שייכת לכל הרגש הזה.

אמנות אמנות אמנות.

כמעט אבדה לי.

כמעט ואבדתי לעצמי.

סגנון הדאדא.

דיוקן האמן-ראול האוסמן ההונגרי.

אה קפצתי קצת. קפצתי הרבה.

אז נזכרתי. פקחתי שוב את עיני.

כן כן, פה עצרתי. להרהר קצת.

לא משנה, בסוף אגיע.

הנה שוב. הבארוק.

מבינה את כל זה. מקישה את כל הידע שלי ומעבירה משמיעה לראיה.

תכנון של בית חולים בסגנון הבארוק.

סגנון הבארוק...

עוצמת. מנסה לדמות. לחוש את עצמי שם. את ההתרגשות באצבעות. את הרוח בשערות.

חצר הכבוד cour d'honneur

ארמון וורסאי.

אחחחח וורסאי....

אחח פריז!

אהה כן.. כן.. עכשיו אני נזכרת.

הייתי בדיוק שם, אהה כן עצרתי.

אה כן, שאיפה עמוקה.

מוסיקה.

לא צריך כלום.

היא כבר בתוך הראש.

מתנגנת בלי רשות.

מוסיקה.

כל כך טוב לי. כל כך נכון.

אופיאוס...

מדמיינת אותו עם הצלילים שלו. הצלילים שפותחים את הלב ואת הנפש ואפילו את שערי הגיהנום.

כמה הם יפים וודאי.

וכמה יפה מוכרחה אורידיקה להיות. יופי שהולכים בשבילו עד סוף העולם.

עד המוות.

מדמיינת לי אותם. עם הפנים הסמוקות והבדים המתנפנפים.

כך פרדריקו צ'רוולי דמיין אותם.

בארוק-

יופי מעוות, עיוות יפה.

כל הרגש, בלי הגבלות.

כל הרגש. בפעם אחת.

בפעם הראשונה.