בשבוע שעבר חלמתי, אולי בהקיץ, שאני איטלקייה. זה היה חלום הזוי, מעורפל. דמיינתי בעיני רוחי מה היה שונה בי אילו הייתי איטלקייה. אולי.. הייתי מנגנת מנגינות רחוקות וקופצניות על הפסנתר, אולי של מנדלסון, כמו הסימפוניה האיטלקית שלו. אולי הייתי מטורפת על גלידה. הייתי אוכלת אותה גם כשחם וגם כשיורד גשם וקר. בעצם, בעיקר כשיורד גשם וקר. אולי, הייתי נערה בעלת שיער כהה עם חיוך תמידי על הפנים ומשהו קופצני בזווית הפה. משום מה, זו האסוציאציה שלי לאיטליה – קפיצות, סטקטו נלהב, פיצ'קטו...
ואז.. נערתי את עצמי מן המחשבות והתבוננתי מסביב. אז בעצם.. שום דבר לא היה שונה בי.
איטליה היתה חלום הילדות שלי. השתוקקתי כל כך לטוס לשם אך אימי תמיד התנגדה לרעיון. מבחינתה החופשה האידיאלית היא לברוח מהחמסינים של החופש הגדול לאיזו סופת שלגים באמצע אוגוסט, או לפחות לכמה טיפות מבורכות של גשם. בכל אופן, בשום פנים ואופן לא להיות צריכה להתמודד עם חום של ארץ אחרת, יש לה מספיק כאן, תודה רבה.
אימי נולדה במדבר הלוהט ובילתה שם את 18 השנים הראשונות של חייה. עד היום היא מספרת בסלידה על החום ועל סופות האבק שלא עלו בקנה אחד עם מחלת הניקיון שלה, שבגללם היא עוד מרגישה חייבת לנקות אבק לפחות שלוש פעמים ביום – אולי פתאום סופת חול תגמור בליבה ותזמום לפרוץ בלי אזהרה. אבל עם הזמן היא שקעה בעבודה. עכשיו אין לה זמן לדברים שוליים כמו לשאול אותי מה שלומי היום, מה הספר האהוב עלי, או לנקות אבק שלוש פעמים ביום. בשביל זה שיש עוזרת.
אמא שלי תמיד הרגישה מוכרחה למרוד בהוריה שהיו מאוהבים במדבר, בסוציאליזם, וברעיון שמוכרחים להפריח את הנגב. בסוציאליזם היא לא הצליחה למרוד לחלוטין. למעשה, גם היום היא מצהירה על עצמה שהיא סוציאליסטית ושמאלנית אמיתית בעודה מצבעיה על ידה השמאלית בגאווה ומסבירה שהיא השמאלית היחידה במשפחה. אבל כשסיפרתי על כך לאלון במעבר החצייה ליד היסודי הישן שלנו הוא גיחך מבין ארשת פניו הרצינית, ה"עופר-כהנית", ואמר באמיתיות המפליאה הזו שלו, שקל להיות סוציאליסט כשיש לך כל כך הרבה כסף.
אני חושבת שיש שני דברים שזורמים לשתינו בדם - הסוציאליזם והתשוקה למרוד באמהות שלנו.
אמא שלי, כנערה, רצתה להתנקם באמה שהיתה סבורה שהלימודים אינם חשובים כל כך וכדאי יותר להישאר לעזור בעבודות הבית ולשמור על אחיותיה הקטנות במקום לבזבז את הזמן בבית הספר. כשגדלה והייתי אני קטנה לעולם לא היתה מרשה לי להפסיד יום לימודים, גם אם קדחתי מחום. היא הסבירה זאת בסיוט שרודף אותה מילדותה – המורה לתנ"ך התחיל ללמד פרק חדש בכיתה והיא לעולם לא תוכל לדעת על מה מסופר בו. העצב בעיניים שלה כשלחשה לי זאת הראה ללא שום ספק שגם היום היא, אישה מבוגרת בת חמישים, מדענית מוערכת בחקר האימונולוגיה והעצבים, עוד מתחננת בחדר השינה החשוך שלה שיתנו לה ללכת לבית הספר, שתוכל לשמוע שוב את הפסוקים שהיא אוהבת כל כך מוקראים בקולו המתחנחן של המורה.
עוד היא היתה מספרת לי, פעם כששאלתי אותה מדוע אין היא מכבה לעולם את הרדיו בחדר השינה, שהיא מרגישה בטוחה יותר כשהיא שומעת את הקרין מדווח על פקקי התנועה ומזג האוויר, כשהיא יודעת שהשקט החשוך של חדר השינה לא רודף אותה.
אחת האהבות הגדולות שלה היתה פרחים – מפני שזה היה הדבר היחיד שלא היה לה זה שם במדבר. היא סיפרה לי שלא יכלה לשאת את ההתרגשות בליבה כשראתה בעיר גדולה במרכז הארץ טחב בין מרצפות המדרכה – איזה פלא – אפילו בין החרכים הקטנים יש צומח!
זו הסיבה שהיא התחילה ללמוד ביולוגיה. אבל עד היום היא מתחרטת שלא למדה משהו הומני.
לפני כמה שבועות מצאתי בגדים ישנים שלה, תיקי עור ונעלי עקב מכוסות לקה. היום אין לכל אלו זכר כשמתבוננים בלבושה הפשוט. פשוט להחריד.
היא אומרת שהיא היתה מתאפרת הרבה, אפילו יותר מדי, אבל אהבה זאת. כשעליתי לכיתה ז' וביקשתי שתאפר אותי למסיבת סוף השנה היא סרבה, זה לא הולם, יצחקו עליך כפי שצחקו עלי.
בתמונות היא נראית לי מושלמת כמו בובת החרסינה שלה שהיא כל כך אהבה, ותמיד אסרה עלי לשחק בה – שלא תישבר. היא באמת היתה כזו, מושלמת. יפה ממני, חטובה, גבוהה, חברותית, גנדרנית, אהובה, אחות בוגרת לשתי אחיות קטנות, אוהבת חיות ובייחוד פרחים וכמובן, תלמידה מצטיינת. לפעמים אני שואלת את עצמי מה נותר מאותה בובות חרסינה.
אני יודעת שהיו לה הרבה מאהבים, איך לא?, הרוח שלהם עוד מרחפת בבית. בילדותי הראתה לי תמונות מנעוריה, ובכולן הופיעו מחייכים, מחבקים אותה חזק, חתיכים לא נורמליים.
כשאני לוקחת ספר מתקלף מהמדף הגדול בסלון אני תמיד נתקלת בהקדשה חפוזה: "לרינל'ה שלי באהבה גדולה, מוטי".
"מי זה מוטי אמא?". אבל היא לא עונה.
מסקרן אותי לפגוש את המוטי הזה. מעניין איך הוא נראה היום, האם יש לו משפחה? האם יש לו כבר שיער שיבה?
ואיך יכול להיות שזה לא מסקרן אותה?
ראיתי פעם סרט צרפתי על נערה שמוצאת את אהובה של אימה, מימי נעוריה. היה לסרט סוף טוב. אבל בצרפתית הכל תמיד נראה יותר טוב.
אני לא אשכח איך בגיל שש, אחרי שניתחו אותי, היא נשארה איתי בבית החולים וליטפה את ידי בדאגה. "נשמה. את הנשמה שלי זה מה שאת." היא הביטה בי.
"אמא.. מה זו נשמה?".
היא רק שתקה ארוכות ואז סוף סוף פצתה את פיה.
"אני לא יודעת".
"למה?"
"כי כשהייתי קטנה אמא שלי לא אמרה לי".
וכעסתי. כעסתי על סבתא שלא הסבירה לאמא מה זו נשמה ובגללה גם אני לא אדע להסביר לבת שלי, כשתהיה לי. כעסתי שאמא שלי מעולם לא שאלה אותה, מעולם לא חיפשה תשובה, ובעיקר כעסתי שהיא אומרת לי שאני משהו שהיא לא יודעת מה פירושו.
בשנה שעברה התחלתי מנהג קטן ומסורתי ביני לבין עצמי. הייתי "בוחנת" אנשים קרובים אלי ושואלת אותם שוב, מה זו נשמה, ואז הייתי משווה את התשובות. אולי עוד פחדתי לא לדעת, ולא רציתי להיות כמו אמא שלי שלא חשבה על כך ולא בדקה כדי שתוכל לומר לי. רציתי, בטירוף ילדותי ולא מוסבר - שיהיה לי מה לומר כשאהיה אני אמא.
תאמינו או לא אבל נוכחתי שהתשובה לשאלה הקטנה הזאת יכולה לומר המון על אדם.
לילה אחד צמודים צמודים שאלתי את המיתולוגי שלי מה זו נשמה. הוא הביט בי ברצינות ואמר בקול המהפנט שלו שזה משהו שבני האדם המציאו כדי לא להרגיש שהחיים שלהם חסרי תכלית, ששום דבר לא נשאר מהם אחרי שהם מתים.
ושוב מצאתי את עצמי כועסת, בדיוק כמו באותו יום בבית החולים עשר שנים קודם לכן.
מאז, אני לא שואלת יותר מה זו נשמה.
בסופו של דבר טסנו לאיטליה ולא היתה מאושרת ממני.
עוד מילדות אהבתי את אירופה,את צרפת ואיטליה, את השפה החמה המתגלגלת שאני מסוגלת להבין מבלי לדעת כיצד. בשבוע שעבר כשנסענו כל המגמה לאופרה אורפיאו באולם הגדול ליד הרחוב הראשי הצלחתי להבין את האיטלקית המתנגנת בפי הזמרים.
"טיינס סולו מילאר לה פור אסר פליצ'ה" שר אורפיאו על אהובתו הנצחית.
ואני המתמוגגתי בכסא ולחשתי, מסבירה לחברי המופתעים, שהוא אמר שצריך רק להתבונן בה כדי להיות מאושר.
גם היום בשיעור מוסיקה, משהו זעק לי בתוך הראש, כשהמורה שאלה, ש"קנטבילה" זה שירתי וש"פרמטה" זו תחנה, עצירה. משהו שאני לא יכולה להסביר.
אני חושבת ששפות הן כמו אנשים ואם אוהבים באמת אפשר ללמוד להבין.
עוד מילדות חלמתי שאני נסיכה בארמון איטלקי מעותר באלפי קישוטים גראנדיוזיים. גראנדיוזיים כל כך עד שאין מקום לנשום, אין מקום לראות, כל קישוט מצטופף על חברו. בדיוק כמו הקישוטים בציורים שלי מהגן. בדיוק כמו הקישוטים שמסתעפים בתוך נפשי.
ולא, החום לא הפריע לי. גם לא ההליכה על הרי הדולומיטים, ליד הכפר בו התגוררנו. רק הבטתי בעצב באימי המתנשמת בכבדות.
גם היא הביטה בי בעצב פעם אחת כשאמרה לי שאני בדיוק כמו סבתא. שירשתי ממנה את הגאווה והאומץ ואת הידיים שמנגנות על פסנתר ומציירות ומעתיקות שירה אל תוך מחברות קטנות קשות כריחה בכתב עגול. שירשתי את העצב ואת ההרפתקנות והגורל שמוליך את שתינו תמיד אל המדבר.
מדהים, היא אמרה, איך שכמעט ולא הכרת אותה ובכל זאת אתן אותו דבר.
אני חושבת שאולי בגלל זה היא שונאת אותי לפעמים.
*הרי הדולומיטים בקיץ.
*בזיליקת סן דני בצרפת - הכנסיה הגותית הראשונה שנבתנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
