לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

הזריחות האחרונות שלי


חולמת בהקיץ. פוקחת עיניים.

כינוי:  ..LUNa..

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2008

מה זו נשמה?


בשבוע שעבר חלמתי, אולי בהקיץ, שאני איטלקייה. זה היה חלום הזוי, מעורפל. דמיינתי בעיני רוחי מה היה שונה בי אילו הייתי איטלקייה. אולי.. הייתי מנגנת מנגינות רחוקות וקופצניות על הפסנתר, אולי של מנדלסון, כמו הסימפוניה האיטלקית שלו. אולי הייתי מטורפת על גלידה. הייתי אוכלת אותה גם כשחם וגם כשיורד גשם וקר. בעצם, בעיקר כשיורד גשם וקר. אולי, הייתי נערה בעלת שיער כהה עם חיוך תמידי על הפנים ומשהו קופצני בזווית הפה. משום מה, זו האסוציאציה שלי לאיטליה – קפיצות, סטקטו נלהב, פיצ'קטו...

ואז.. נערתי את עצמי מן המחשבות והתבוננתי מסביב. אז בעצם.. שום דבר לא היה שונה בי.

 

איטליה היתה חלום הילדות שלי. השתוקקתי כל כך לטוס לשם אך אימי תמיד התנגדה לרעיון. מבחינתה החופשה האידיאלית היא לברוח מהחמסינים של החופש הגדול לאיזו סופת שלגים באמצע אוגוסט, או לפחות לכמה טיפות מבורכות של גשם. בכל אופן, בשום פנים ואופן לא להיות צריכה להתמודד עם חום של ארץ אחרת, יש לה מספיק כאן, תודה רבה.

אימי נולדה במדבר הלוהט ובילתה שם את 18 השנים הראשונות של חייה. עד היום היא מספרת בסלידה על החום ועל סופות האבק שלא עלו בקנה אחד עם מחלת הניקיון שלה, שבגללם היא עוד מרגישה חייבת לנקות אבק לפחות שלוש פעמים ביום – אולי פתאום סופת חול תגמור בליבה ותזמום לפרוץ בלי אזהרה. אבל עם הזמן היא שקעה בעבודה. עכשיו אין לה זמן לדברים שוליים כמו לשאול אותי מה שלומי היום, מה הספר האהוב עלי, או לנקות אבק שלוש פעמים ביום. בשביל זה שיש עוזרת.

 

אמא שלי תמיד הרגישה מוכרחה למרוד בהוריה שהיו מאוהבים במדבר, בסוציאליזם, וברעיון שמוכרחים להפריח את הנגב. בסוציאליזם היא לא הצליחה למרוד לחלוטין. למעשה, גם היום היא מצהירה על עצמה שהיא סוציאליסטית ושמאלנית אמיתית בעודה מצבעיה על ידה השמאלית בגאווה ומסבירה שהיא השמאלית היחידה במשפחה. אבל כשסיפרתי על כך לאלון במעבר החצייה ליד היסודי הישן שלנו הוא גיחך מבין ארשת פניו הרצינית, ה"עופר-כהנית", ואמר באמיתיות המפליאה הזו שלו, שקל להיות סוציאליסט כשיש לך כל כך הרבה כסף.

 

אני חושבת שיש שני דברים שזורמים לשתינו בדם -  הסוציאליזם והתשוקה למרוד באמהות שלנו.

 

אמא שלי, כנערה, רצתה להתנקם באמה שהיתה סבורה שהלימודים אינם חשובים כל כך וכדאי יותר להישאר לעזור בעבודות הבית ולשמור על אחיותיה הקטנות במקום לבזבז את הזמן בבית הספר. כשגדלה והייתי אני קטנה לעולם לא היתה מרשה לי להפסיד יום לימודים, גם אם קדחתי מחום. היא הסבירה זאת בסיוט שרודף אותה מילדותה – המורה לתנ"ך התחיל ללמד פרק חדש בכיתה והיא לעולם לא תוכל לדעת על מה מסופר בו. העצב בעיניים שלה כשלחשה לי זאת הראה ללא שום ספק שגם היום היא, אישה מבוגרת בת חמישים, מדענית מוערכת בחקר האימונולוגיה והעצבים, עוד מתחננת בחדר השינה החשוך שלה שיתנו לה ללכת לבית הספר, שתוכל לשמוע שוב את הפסוקים שהיא אוהבת כל כך מוקראים בקולו המתחנחן של המורה.

עוד היא היתה מספרת לי, פעם כששאלתי אותה מדוע אין היא מכבה לעולם את הרדיו בחדר השינה, שהיא מרגישה בטוחה יותר כשהיא שומעת את הקרין מדווח על פקקי התנועה ומזג האוויר, כשהיא יודעת שהשקט החשוך של חדר השינה לא רודף אותה. 

 

אחת האהבות הגדולות שלה היתה פרחים – מפני שזה היה הדבר היחיד שלא היה לה זה שם במדבר. היא סיפרה לי שלא יכלה לשאת את ההתרגשות בליבה כשראתה בעיר גדולה במרכז הארץ טחב בין מרצפות המדרכה – איזה פלא – אפילו בין החרכים הקטנים יש צומח!

זו הסיבה שהיא התחילה ללמוד ביולוגיה. אבל עד היום היא מתחרטת שלא למדה משהו הומני.

 

לפני כמה שבועות מצאתי בגדים ישנים שלה, תיקי עור ונעלי עקב מכוסות לקה. היום אין לכל אלו זכר כשמתבוננים בלבושה הפשוט. פשוט להחריד.

היא אומרת שהיא היתה מתאפרת הרבה, אפילו יותר מדי, אבל אהבה זאת. כשעליתי לכיתה ז' וביקשתי שתאפר אותי למסיבת סוף השנה היא סרבה, זה לא הולם, יצחקו עליך כפי שצחקו עלי.

 

בתמונות היא נראית לי מושלמת כמו בובת החרסינה שלה שהיא כל כך אהבה, ותמיד אסרה עלי לשחק בה – שלא תישבר. היא באמת היתה כזו, מושלמת. יפה ממני, חטובה, גבוהה, חברותית, גנדרנית, אהובה, אחות בוגרת לשתי אחיות קטנות, אוהבת חיות ובייחוד פרחים וכמובן, תלמידה מצטיינת. לפעמים אני שואלת את עצמי מה נותר מאותה בובות חרסינה.

 

אני יודעת שהיו לה הרבה מאהבים, איך לא?, הרוח שלהם עוד מרחפת בבית. בילדותי הראתה לי תמונות מנעוריה, ובכולן הופיעו מחייכים, מחבקים אותה חזק, חתיכים לא נורמליים.

כשאני לוקחת ספר מתקלף מהמדף הגדול בסלון אני תמיד נתקלת בהקדשה חפוזה: "לרינל'ה שלי באהבה גדולה, מוטי".

"מי זה מוטי אמא?". אבל היא לא עונה.

 

מסקרן אותי לפגוש את המוטי הזה. מעניין איך הוא נראה היום, האם יש לו משפחה? האם יש לו כבר שיער שיבה?

ואיך יכול להיות שזה לא מסקרן אותה?

ראיתי פעם סרט צרפתי על נערה שמוצאת את אהובה של אימה, מימי נעוריה. היה לסרט סוף טוב. אבל בצרפתית הכל תמיד נראה יותר טוב.

 

אני לא אשכח איך בגיל שש, אחרי שניתחו אותי, היא נשארה איתי בבית החולים וליטפה את ידי בדאגה. "נשמה. את הנשמה שלי זה מה שאת." היא הביטה בי.

"אמא.. מה זו נשמה?".

היא רק שתקה ארוכות ואז סוף סוף פצתה את פיה.

"אני לא יודעת".

"למה?"

"כי כשהייתי קטנה אמא שלי לא אמרה לי".

 

וכעסתי. כעסתי על סבתא שלא הסבירה לאמא מה זו נשמה ובגללה גם אני לא אדע להסביר לבת שלי, כשתהיה לי. כעסתי שאמא שלי מעולם לא שאלה אותה, מעולם לא חיפשה תשובה, ובעיקר כעסתי שהיא אומרת לי שאני משהו שהיא לא יודעת מה פירושו.

 

בשנה שעברה התחלתי מנהג קטן ומסורתי ביני לבין עצמי. הייתי "בוחנת" אנשים קרובים אלי ושואלת אותם שוב, מה זו נשמה, ואז הייתי משווה את התשובות. אולי עוד פחדתי לא לדעת, ולא רציתי להיות כמו אמא שלי שלא חשבה על כך ולא בדקה כדי שתוכל לומר לי. רציתי, בטירוף ילדותי ולא מוסבר - שיהיה לי מה לומר כשאהיה אני אמא.

תאמינו או לא אבל נוכחתי שהתשובה לשאלה הקטנה הזאת יכולה לומר המון על אדם.

 

לילה אחד צמודים צמודים שאלתי את המיתולוגי שלי מה זו נשמה. הוא הביט בי ברצינות ואמר בקול המהפנט שלו שזה משהו שבני האדם המציאו כדי לא להרגיש שהחיים שלהם חסרי תכלית, ששום דבר לא נשאר מהם אחרי שהם מתים.

 

ושוב מצאתי את עצמי כועסת, בדיוק כמו באותו יום בבית החולים עשר שנים קודם לכן.

מאז, אני לא שואלת יותר מה זו נשמה.


בסופו של דבר טסנו לאיטליה ולא היתה מאושרת ממני.

 

עוד מילדות אהבתי את אירופה,את צרפת ואיטליה, את השפה החמה המתגלגלת שאני מסוגלת להבין מבלי לדעת כיצד. בשבוע שעבר כשנסענו כל המגמה לאופרה אורפיאו באולם הגדול ליד הרחוב הראשי הצלחתי להבין את האיטלקית המתנגנת בפי הזמרים.

"טיינס סולו מילאר לה פור אסר פליצ'ה" שר אורפיאו על אהובתו הנצחית.

ואני המתמוגגתי בכסא ולחשתי, מסבירה לחברי המופתעים, שהוא אמר שצריך רק להתבונן בה כדי להיות מאושר.

גם היום בשיעור מוסיקה, משהו זעק לי בתוך הראש, כשהמורה שאלה, ש"קנטבילה" זה שירתי וש"פרמטה" זו תחנה, עצירה. משהו שאני לא יכולה להסביר.

אני חושבת ששפות הן כמו אנשים ואם אוהבים באמת אפשר ללמוד להבין.

 

עוד מילדות חלמתי שאני נסיכה בארמון איטלקי מעותר באלפי קישוטים גראנדיוזיים. גראנדיוזיים כל כך עד שאין מקום לנשום, אין מקום לראות, כל קישוט מצטופף על חברו. בדיוק כמו הקישוטים בציורים שלי מהגן. בדיוק כמו הקישוטים שמסתעפים בתוך נפשי.

 

ולא, החום לא הפריע לי. גם לא ההליכה על הרי הדולומיטים, ליד הכפר בו התגוררנו. רק הבטתי בעצב באימי המתנשמת בכבדות.

גם היא הביטה בי בעצב פעם אחת כשאמרה לי שאני בדיוק כמו סבתא. שירשתי ממנה את הגאווה והאומץ ואת הידיים שמנגנות על פסנתר ומציירות ומעתיקות שירה אל תוך מחברות קטנות קשות כריחה בכתב עגול. שירשתי את העצב ואת ההרפתקנות והגורל שמוליך את שתינו תמיד אל המדבר.

מדהים, היא אמרה,  איך שכמעט ולא הכרת אותה ובכל זאת אתן אותו דבר.

אני חושבת שאולי בגלל זה היא שונאת אותי לפעמים. 


*הרי הדולומיטים בקיץ.

*בזיליקת סן דני  בצרפת - הכנסיה הגותית הראשונה שנבתנה.

נכתב על ידי ..LUNa.. , 31/1/2008 16:08   בקטגוריות זיכרונות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של lalena ב-3/2/2008 21:15
 



יום שני


אז זהו הבגרות במתמטיקה כבר מאחורי ושעות ספורות בלבד אחרי אני כבר מרגישה שהיא שנים לא על הראש שלי.

היה טוב וטוב שהיה.

 

אני קצת בהיי עכשיו ומרגישה שאני מסוגלת הכל. אולי זה טוב.

 

 

בבוקר נפל עלי מצב רומנטי למדי. וזה עשה לי טוב.טוב לדעת שאני יכולה להיות כמו פעם.

הלכתי ברחוב שטוף השמש, חולפת על פני היסודי שלי מקווה לפגוש את אלעד וליבי, החניכים שלי שלומדים בו עכשיו.

"נגעה בשמיים" של משינה בתוך האוזן ועמוק בתוך הלב.

 

היא יפה היא ילדה

היא הקסם הנודע

מפילה כל דבר

שום דבר לא נשבר

מערבבת את גופה

במדבר של התקופה

הנה הנה בא האיש

היא תקח ואז תרגיש

 

נגעה בשמיים

לא יכלה לצאת מזה

 פתחה כנפיים

 כשקפצה מגובה מגדל המים

 בתוכה מתגלגלים

 החיים האבודים

 היא בוכה והדמעות

 הן נופלות ונשברות

 

 נגעה בשמיים...

 

היא יפה היא ילדה

 מפילה כל דבר

 מערבבת את גופה

 הנה הנה בא האיש

 היא תיקח ואז תרגיש

 לא יכלה לצאת מזה

 פתחה כנפיים

כשקפצה מגובה מגדל המים

 

החלטתי להיות שמחה ויהי מה! נפלה עלי רוח חברותית ולקחתי חבילת בראוניס לכולם ושני מחשבונים (למקרה שמישהו ישכח), ועומר חיבק אותי חזק וצחק שאני מתחשבת מדי.

התבוננתי בכפות רגלי תוך כדי הליכה. אהבתי את הרוח שמלטפת לי את השיער ומקפיאה לי את האוזניים בכאב מתוק. אהבתי את השרוכים שלי הפתוחים, שאין לי כח לקשור, או שאולי אני פשוט אוהבת אותם כך - כי הם גורמים לי להרגיש ילדה שוב.

כשהגעתי לבית הספר חיבקתי את שירה היפה שלי (שכבר דאגה לבדוק באיזו כיתה אני עושה את המבחן) ועטפתי אותה חזק.

ישבנו כמה בנות על הבמה בחוץ שרנו והשתזפנו לנו בשמש. ניסיתי להשכיח מעצמי ומהן את הבגרות במתחילה עוד עשר דקות והכרחתי אותן לרקוד איתי ולקפוץ עד שהכל החל להסתחרר ולא יכולתי לראות דבר.

 

אחרי הבגרות נסעתי לאנה. אני מתפעלת מהעוצמה האדירה שבה בכל פעם מחדש. היא הראתה לי בחיוך את הבגדים החדשים שקנתה עם אמה ויצאנו למשרד לתכנן את הפעולה של מחר (החלטנו לעשות על מחיזור  ולהכין רצפק"ים כדי שאפשר יהיה לאסוף בקבוקים בטיולים ). אני מאוד גאה בהשקעה שלנו בחוג. צילמנו, גזרנו, סיכמנו והגענו למאמרים נידחים על גורמים מזהמים בסביבה שאף אחד לא טורח לקרוא מלבדנו. אחר כך, כשהמועקה מהמשרד החשוך והחנוק כבר היתה גדולה עלינו הרשנו לעצמנו לברוח שוב לאותו בית קפה ברחוב הראשי, מתעלמות כמה שאפשר מהאירוניה על כך שעכשיו היא מספרת לי עד כמה היא מתגעגעת אליו.  

 

החיים ממשיכים. במלוא המשמעות.

החיים של אנה נמשכים – היא לא תחכה לו. החיים בהדרכה נמשכים – ויש עוד טיול לתכנן לניצנים. הלימודים נמשכים ללא שום רמז להמתנה, למרות שאחרי הבגרות המתישה הזו – אין הרבה דברים שאני רוצה יותר. המוסיקה נמשכת וטסה לי באוזניים ומתוך האצבעות וההצגה חייבת להימשך!

 

קלישאתי? נאיבי? אופטימי? בינינו, כל עוד זה עובד למי אכפת? 

 

 

ובכל זאת, כל כך הרבה לעשות בכל כך מעט זמן, וכך הגעתי למסקנה עמוקה (לא).

זה הזמן להציץ ברשימות.

 

החלטתי שצריך להתחיל לנצל את הזמן כמו שצריך.

הבעיה: מחסור בזמן. המסקנה: ניצול שיעורי אזרחות.

 

מעכשיו בכל שבוע אני אכסה נושא אחר

ובנתיים:
*גיאולוגיה- זמנים גיאולוגיים, תקופות עידנים תורים תאריכים וכל מה שמאפיין...
*איכ"ס- לקרוא את המאמר על גורמים מזהמים שמצאתי במשרד
*ארכיאולוגיה- להבין סוף סוף את מאפיני התקופות ואת הסדר
*בוטניקה- לחפור כמו שצריך
*זאולוגיה- בעיקר בע"ח בשפלה ובהרי ירושלים (דהה)
*צביעת דפי המחשות להדרכה :)

 

*נכתב אתמול*

 

יום דבש לכולם. 

נכתב על ידי ..LUNa.. , 29/1/2008 14:38   בקטגוריות בית ספר, אופטימי, הדרכה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ..LUNa.. ב-31/1/2008 14:30
 



הכל


 

אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי. אני לא בטוחה אבל נדמה לי שהוא בוכה. אני מחבקת אותו חזק ומשהו בו נראה לי, למרות הכל, מאושר. "אתה בוכה או צוחק?" "לא זה ולא זה". אולי אני לא מאמינה.

אני לוקחת אותו, כמו שהוא ביקש, לגן הכי קרוב. ספסל זה גם טוב, כי כל מה שהוא צריך זה חיבוק. אני רועדת לו בתוך הידיים והוא מוריד את המעיל שלו ועוטף אותי, למרות מחאתי וניסיונותיי הכושלים להתחמק מידיו הזריזות. אני רוצה לדעת למה הוא בלי המשקפיים שלו, אבל הוא לא רוצה לספר לי, זה סיפור ארוך.

אני משעינה את ראשי על ברכיו ומקשיבה לנשימות החפוזות שלו. הוא מעביר את אצבעותיו בין שערותיי. משהו באצבעות שלו ממכר, סוחף. גורם לי לערפול חושים, כאילו אני זו שאין לה משקפיים. אבל הוא מפחיד אותי. מפחיד אותי לדעת שהידיים העדינות האלה שמלטפות את ראשי יודעות גם להכות חזק.

בכל כמה רגעים חפוזים מישהו מתקשר אליו והוא מנתק. "אתה תהיה מוכרח לענות להם מתישהוא". אבל הוא שותק, והשתיקה שלו צורמת לי מבפנים. בחיים לא ראיתי אותו ככה. תמיד היה הוא זה שחיבק אותי, שניחם. ובכל זאת, גם עכשיו הוא נשאר החזק.

הוא בכה החליף חולצה לאחת שמתנוססת עליה הכתובת "smile" ובא, כי הוא היה מוכרח לראות אותי. אבל גם עכשיו, בעצב הגדול הזה הוא אומר לי "מתחשק לי למות אבל זה יעבור מחר". ואני, מכורה לחוזק שלו, לחיבוק שלו, לא מבינה איך גם כשהוא עצוב הוא נשאר אופטימי.

ולמה הוא ככה בעצם? הוא לא מסביר ברור. הולך סחור וסחור. "זה סיפור ארוך. זה ככה כבר חודשיים".

אנחנו יושבים על הספסל בחושך בצד השני של העיר. בצד שהוא לא מכיר. "אני אלך לאן שתלכי" הוא לוחש לי, ואני מרגישה איך המילים שלו אומרות משהו עמוק יותר, משהו ארוך יותר שהוא לא מספר.

אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי, מביט לי לתוך העיניים ואומר שהוא חושב שהוא מתאהב בי. אני מביטה בו  רואה את המבוכה שבשתיקה שלי ואומר שהוא יודע שזה לא יכול לקרות בינינו, כי הוא מוכרח להישאר החזק. ודווקא האמירה הזו מלהיטה לי את הראש ואני מרגישה איך הכל נשרף מבפנים. פסיכולוגיה הפוכה תמיד עובדת עלי. למה? כי אני לא רוצה לאבד אותך כמו שאיבדתי אותה.

הוא משנה נושא, הוא נשאר החזק, החכם, זה שתמיד יודע מה לעשות. אבל אני ממשיכה להביט בו.

אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הבית שלו. כבר מאוחר והרחובות ריקים ואני לא מצליחה לשכנע אותו לקחת את המעיל בחזרה. אנחנו עומדים מחובקים. מתעלמים בצורה חדה ומגוחכת מהכביש הראשי שחולף מולנו. אני כבר לא יודעת מה הוא בשבילי, ולא מה אני רוצה שיהיה. הוא אומר לי ללכת הביתה, שגם ככה מאוחר ושהוא לא רוצה שאני אלך לבד בחושך. אבל אני רק רוצה להמשיך לעמוד שם. אולי פתאום אבין מה אני מרגישה. בסוף אני נכנעת כי הוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה. ואני מפחדת כי הוא רוצה אותי.

 

 

זה קרה לפני שבוע, ובשבוע שחלף לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה. הוא לא נתן לי. הוא התנהג כרגיל, כאילו הוא מעולם לא פתח בפני את ליבו, כאילו אני מעולם לא שתקתי.

כולם מסביבי מותשים, שחוקים. כל מי שאני אוהבת. משהו נכבה בעיניים שלהם. הם עוברים עכשיו את מה שאני סוף סוף הצלחתי לצאת ממנו, וזה כואב. זה כואב לי שכל כך רע להם. הרי, הייתי שם.

ואני שוב מוצאת את עצמי חזקה. ככה מהשום דבר ומהכלום אני תמיד מצליחה לשאוב הכי הרבה כוחות. כי אני לא מצפה לכלום, כי כבר אין מה להפסיד. אבל הכי חשוב, בגלל שהאהובים שלי, הנפשות שהופכות את החיים שלי למשהו, צריכות אותי. זה תמיד כך, כשכולם שמחים אני עצובה וכשכולם עצובים אני שמחה. אמרתי לו שאני לא יודעת איך זה, ושאני מתלבטת אם אני שמחה מזה שכולם עצובים או שכולם עצובים מזה שאני שמחה. הוא חייך אלי וצחק. ואמר לי שאני משהו מיוחד. אבל רק אחר כך הבנתי. הבנתי שאני שמחה כי אני מוכרחה, כי אני חייבת. חייבת לדאוג להם.

התשישות הזאת הכבידה עלי, אבל היא גם בנתה אותי מחדש. זה היה שבוע ארוך, היו קשים יותר, הרבה יותר, אבל הוא היה ארוך. ארוך בצורה שהכריחה אותי להמשיך לקבור את עצמי בעומס האינסופי שאני לוקחת על עצמי. בצורה שהכריחה אותי לחייך, ולו רק בגלל שלא היה לי הזמן להיזכר מדוע הייתי עצובה.

בחמישי כבר הייתי אחרי ה98 בתנ"ך ואחרי ה77 במתכונת במתמטיקה והשאיפה לרווחה כשהמורה אמרה לי שהיא תגיש אותי על 82 למרות שלפי הממוצע שלי מגיע לי בערך 60. בחמישי ההופעה עם גרוניך באולם הגדול והמואר, השירים, הפסוקים, מחיאות הכפיים והריקודים, ההתפרקות על רביעית המיתרים היו רק זיכרון מתוק. השיעורים האין סופיים בכיתה החנוקה בקומה השניה עוד צרבו לי באצבעות. ההליכה המהירה, רק לא לאחר, להספיק הכל. המגרש, השמש, ערימות השוקולד שטחנתי כדי לשרוד עוד יום... ובכל זאת, הייתי שמחה, הרגשתי בטוחה, שיש לי על מי לסמוך, שיש לי את מי לאהוב. אבל זאת היתה שמחה עצובה. שמחה אדישה, ולא אותו אושר עילאי שאני מסוגלת לחוש מדברים כל כך קטנים כמו ללכת ברחוב, לראות את הגשם ניתז על החלון, לחבק, לדבר, להעביר את היד על הקלידים ולהרגיש את הצלילים שאני מפיקה, להיות גדושה באותה רומנטיקה נצחית שבי. בגעגועים, בעיניים שבוכות וצוחקות, בדיבורים השוטפים על אירופה, ועל מוסיקה ועל אנגלית צרפתית ואיטלקית. ברצון לחוש את התמונות שאני מחזיקה, בזיכרון שלי שתמיד מפתיע את כולם וביכולת שלי לשכב על הספה ולהתבונן שבוע אחר שבוע ב"מלחמה ושלום"

מרותקת למסך. חשה על פני את הרוח, את העשב הירוק מטל, את כותונת המשי הלבנה ואת

הצעדים החפוזים במדרגות, לראות את נטאשה מאבדת את אנדריי, מחזיקה לו את היד בנשימותיו האחרונות ולבכות איתה את הדמעות שלה. לדעת שאני היא. בדיוק כמו שאמרתי לגו'די באותו סוף שבוע, שאני בדיוק כמוה – חולמנית, רומנטיקנית, פשוטה ושברירית. מתאהבת בקלות, מוותרת ביד אחת ומנסה לשים קץ לחיים האלה ואוחזת בהם הכי חזק שאפשר ביד השניה. אולי גם לי יהיה סוף טוב.

 

הולכת ברחוב השקט, החשוך, באותו יום חמישי וחושבת על כל מה שעבר השבוע. בימי חמישי אני קצת מרשה לעצמי להתפרק, אחרי שבוע שאני חוזרת הביתה מבית הספר כשכבר חושך, לפעמים לקראת חצות. אחרי שחרשתי בשעות הקטנות של הלילה וקרעתי את עצמי, ואחרי הפעולה שאני מעבירה ברביעי. כי עד כמה שאני אוהבת אותם, זה כל כך קשה להיות מישהו משמעותי עבור 17 נפשות תמימות.

אני מתקשרת לאנה, שהיא בת זוגתי להדרכה השנה ומכיתה ד' האחות הגדולה שלי. אנחנו קובעות להתפרק קצת אחת על השניה עוד חצי שעה בבית קפה.

בדרך אני עוברת על פני כל חנויות הבגדים ואומרת לעצמי איך שאבד כל הטעם להתלבש יפה, להראות יפה, אני כבר לא מוצאת בזה את אותה התרגשות ישנה. ושאני חייבת לחזור לדאוג לעצמי.

היא נכנסת וצוחקת קצת על אחד שהתחיל איתי לפני שבועיים ועבר עכשיו להציק לה. אנחנו מזמינות כמעט כמו תמיד חוץ מהתה שעכשיו היא מתעקשת שהיא רוצה, ועם נענע. מדברות, מתרפקות קצת על ההדרכה, על מה היה ומה יהיה. מזמזמות את השירים שמתנגנים ברקע. יושבות על הספה הקבועה שלנו, עם הכריות שהספיקו להתחלף מהפעם האחרונה, כל כך ריק פתאום, זה רק אנחנו והמלצרית החדשה. היא מסכימה איתי שכולם קצת נשחקו מהמערכת החונקת הזאת ומהלחץ התמידי. כולם עצובים, בודדים, אבל יש לנו אחת את השניה. היא מספרת לי על אוסי, הצלע השלישית שלנו, שנסעה רחוק להונג קונג ומתמודדת לבד עם הכל ועל השיחה שהיתה להן באינטרנט בדיוק כשהתקשרתי. אני מספרת לה על שירה ועל הדמעות חסרות האונים שלה.     

אנחנו נשענות אחורה ומתבוננות לתקרה. היא חולצת נעליים וכהרגלה, מתחילה לשחק באצבעותיה עם השעווה של הנר הגדול הצבעוני בזמן שאני מדברת ושוזרת בדמיוני עולמות שלמים. מדי פעם היא עוצרת אותי כדי לומר עד כמה החבר שלה מקסים. לפעמים כשאנחנו יושבות שם, בבית הקפה הקטן ברחוב הראשי, יש לנו משחק קטן שכל אחת אומרת בתורה חלום קטן שהיא רוצה להגשים. אני תמיד אומרת שאני רוצה לעשות שנת שירות ולטייל בעולם והיא תמיד אומרת שהיא רוצה קרבי בצבא – כדי להוכיח לכל המין הגברי מה היא שווה, ושהיא רוצה אותו, שהיא מרגישה, למרות שהיא יודעת שזה לא, שזה לתמיד.

אני מרגישה מאוד משוחררת בסיטואציה הזו כשהיא אומרת לי בקול רם שגם היא.

ביום של הפעולה אמרתי לה שהשיר "תחזור תחזור" נורא מזכיר לי אותה. ושרנו שתינו בקולי קולות

 

זה כתוב בספרים בשירים

במפות הכוכבים מה כולם מחפשים

את האושר מקווים והגורל צבעו אפל עמוק בפנים

 

הרגשתי איך זה אמיתי. איך כל מילה כל כך נכונה.

 

החיים שלי יפים ומלאי משמעות – אני עושה את מה שאני אוהבת את מה שמספק אותי ואת מה שתמיד חלמתי לעשות- יש לי את המוסיקה – את הפסנתר ואת ההדרכה. אני מצליחה ללמוד כמו שצריך ואני מוקפת באנשים טובים, טובים באמת שאני זוכה באהבה שלהם. אבל אני יודעת בשקט עם עצמי, שמשהו כי נאטם, כבה, משהו שלא יחזור. כמו ככוכב האמת של לארי מהמחזה באנגלית. ברגע שהכוכב נכבה הוא לא יאיר שוב, ואני רק רוצה לשבת כמוהו ולהתאבל על הכוכב שלי (הו בחיי אני כזו רומנטיקנית!).

אני יודעת שמאז שהמיתולוגי עזב את החיים שלי אני לא אותה אחת. וזה נורא טרגי בעיני איך יצור רומנטי כמוני, שמסוגל להתאהב בהרים, בעננים צמריריים בשמיים, בחתול אפור, בסרט טוב, במילים בצרפתית ובילדים בכיתה ה', לא מסוגל להתאהב שוב באמת.

 

אני חוזרת הביתה והיא מתקשרת בוכה. אבל רק אתמול זה נחת עלי משום מקום, הקול הרועד שלה שבכה ולחש לי מהצד השני של השפורפרת "נפרדנו".

 

את יום שישי העברתי על המיטה שלי מחבקת את האחות הגדולה שלי מלטפת את שערה ומנסה לנגב את הדמעות שלה. מעולם לא ראיתי אותה ככה. המילים שיצאו לה מהפה היו המילים המדויקות שהרגשתי כשנפרדנו בקיץ. וכל כך הבנתי אותה אבל פתאום, זה היה לי כל כך מוזר ורחוק. זה סתר על פני, איך ששכחתי פתאום, אחרי חודשיים של בדידות, את כל מה שהרגשתי ואיך שחשבתי שזה לעולם לא יקרה. אבל משהו בי לעולם לא יתגבר, ודומה שהוא מסרב לתת לי להתאהב.

ניסיתי לשמח אותה, להצחיק אותה, ולרגעים ספורים הצלחתי. לקחתי אותה לסרט עם הבנות בכיתה וסיפרתי לה שרני סיפר לי היום שהמיתולוגי שלי האריך את השיער ושהוא נראה זוועה (!). נכנסו למסנג'ר שלה (הוא היה ידיד מאוד קרוב שלה ועדיין יש לה אותו ברשימה) וראינו אותו, שונה, גבוה, כבר לא ביישן כמו שהיה, עם שיער ארוך עד הכתפיים כי היא ביקשה ממנו להאריך. הם היו מחובקים ומשהו בחיבוק שלו הגעיל אותי. היה בו משהו רכושני, מזויף. חשבתי שיעשה לי רע לראות אותם, והיה לי רע אבל בגלל שלא הרגשתי כלום. בגלל שנעשיתי אדישה, ואולי זה הפחד הכי גדול שלי. להיות כמוהו.

 

אני כבר לא יודעת מה לומר לה, רק מחבקת אותה ומחכה שזה יעבור. קשה לי לראות אותה ככה, קשה לי לשמוע אותה בוכה כמו שמעולם לא בכתה, בדיוק כמו שאני בכיתי.

 

שכבנו מחובקות על המיטה שלי מביטות אחת לתוך השניה. כשהיא הפסיקה לבכות ואני הפסקתי לעודד שתקנו שתינו. ואז שמעתי את עצמי מלמלת, מזמזמת בשקט

 

אל תבכי אחות גדולה

זה לא פשוט את מבינה.

 

נכתב על ידי ..LUNa.. , 26/1/2008 11:55   בקטגוריות אהבה ויחסים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ..LUNa.. ב-28/1/2008 23:09
 



לדף הבא
דפים:  

3,669
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל..LUNa.. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ..LUNa.. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)