הזריחות האחרונות שלי

שירן פה לידי =)

התפרץ לי היום הרבה מתח רגשי.

הצלחתי לשרוד ארבעה ימים במדבר של השרדות כמעט ללא אוכל מים (לא צהובים..) ושינה והיום פתאום מצאתי את עצמי בוכה על חולצה שנהרסה...

מחר נוסעת שוב.

חוזרת למציאות השנייה שלי שהתחלתי לאמץ.

חוזרת לחלום הישן שהתחלתי להגשים.

ובכלל משום מה מתגשמים לי פנטזיות קטנות בימים האחרונים. אבל מי אני שאתלונן?!

היום התגשמה אחת הזויה במיוחד.

אשמור אותה לעצמי בנתיים.

בינתיים כשלא אהיה ילוו אתכם צלילי האופרה של הנרי פרסל.

http://www.youtube.com/watch?v=uLT-xniODy0

מקווה שיצא לי לבצע עם שירן בבמה לתלמיד. (חתיכת שאיפה הא?)

עד לפעם הבאה.

השעה 1:30 בלילה

הרגע סיימתי לסדר את החדר ממש ממש יסודי ואני ממש שמחה-שירן עזרה לי בטירוף

אני מדברת עם אדם במסנג'ר ופשוט טוב לי.

לילה טוב. 

אני שוכבת על הבטן. על החול החם.

הכל אפוף בחשכה ורק הרוח משחקת בי.

היא צוחקת בקול גדול ומתגלגל והתלתלים הגדולים שלה מתפזרים לכל עבר.

היא מלטפת בשובבות כל קפל עור. לופתת את האחיזה. לאט, לאט.

הרוח מסיטה את התלתלים הגדולים שלה. מעלי חולפים מטוסים ברעש מחריש. סיוטים שהולכים ומתגשמים מדלגים מעלי. חולפים מעל ראשי ומראים לי, בפעם הראשונה בחיי, שגם אחיות גדולות יכולות ליפול.

אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך חזקה, או כל כך שייכת או כל כך בטוחה בעצמי.

טוב לי. ואני יכולה לומר שכמעט ולא התגעגעתי לשום דבר. סיגלתי לעצמי תכונה לקחת איתי את הבית שלי לכל מקום.

אמרתי היום לאביגיל שהצלחתי להרגיש השנה בבית כמעט בכל מקום אפשרי שהוא לא הבית.

שבקורס הזה הצלחתי סוף סוף להרגיש בבית בשטח – במדבר.

ועכשיו המטרה היא להרגיש בבית בתוך הבית שלי.

היה לי טוב.

טוב להתנתק, להסתכל על הכל מזווית אחרת. להתעמק בעצמי – להכיר את עצמי, לשיר עם עצמי להנות עם עצמי.

למדתי כל כך הרבה, הכרתי אנשים ומקומות. והגשמתי כמה חלומות. קטנים, כאלו שהם בגדר פנטזיות, אבל מהסוג המתוק במיוחד.

רק לגור שם, בשריגים. המקום היפה הזה. לטייל שם כל בוקר. לקפוץ מדי פעם לקומונה או לגרעין. לראות בהפסקות בין השיעורים את אורי וקרין (ושאר בני גרעין הנמר - השווים יותר) ואת השינשינים.

הדבר השני היה – להתחזק, לדעת להתמודד. לסמוך על עצמי.

אני חושבת שהגשמתי לא מעט דברים. ופשוט טוב לי.

אני אזכור את הרגעים הללו לנצח. ואת ההרים הנישאים הללו, החלקים כמעט שקופים. נראים כמו עוצבו לפי תכנון מדויק.

אני אזכור בליבי כל שקיעה וכל זריחה. וכל רגע כזה שספרתי לעצמי בשקט בשקט את הזמן שעבר ואת הימים שנותרו. מדדתי את הכיוונים. ואת הרגעים הקטנים האלו שהבנתי כמה שהזמן עובר לי מהר, וכמה שאני רוצה שהטוב הזה ימשך, רק עוד קצת.

אני גאה בעצמי כל כך. מקווה שאזכור את זה בלי צורך לפרט.

הכל משתפר ונבנה לאט לאט.

אני לא אגיד כמה שהתגברתי והשתנתי וגדלתי.

אני אותה אחת. אותה ילדה הססנית בכיתה ח' שמוצאת בתוכה את הכוח להמשיך וללכת, עוד צעד ועוד אחד קטן – לא לקרוס. שמשהו כל כך לא ברור וכל כך לא מוגדר מושך אותה כל פעם מחדש, כנגד כל הקשיים והפחדים והרצונות לברוח-וכמה שיותר מהר.

אני אותה אחת עם ניצוצות בעיניים שנדלקים ברגעים הקטנים והמיוחדים ששמורים בדיוק לניצוצות כאלו. רגעים של תחושת ניצחון אחרי עליה קשה, או במבט על נוף פרוש מהרגליים עד האופק.

מדהים כמה שאני קטנה. בתוך כל המדבר האינסופי הזה, השומם, הלא מזמין מבחוץ והרגיש מבפנים. כמה אני קטנה בכל האהבה הענקית הזו שמציפה אותי.

מדהים כמה שהשתנתי ולמדתי ואני אותה אחת. רק עם מודעות הרבה יותר גדולה  עכשיו. לכל דבר יש שם. הפרח הורוד היפה הוא חוטמית זיפנית והנקיקים בסלע שנשענתי בהם מתנשפת שייכים לתצורת "דרורים" מ"חבורת יהודה". וגם האהבה הזו שמציפה אותי ברגעים הכי לא צפויים יש שם פתאום. אהבה לטבע, לחופשיות, לחיי הנוודות, להסתפקות במועט, לאינסופיות הזו שמציפה את הכל מסביב ואת הכל בפנים. ופתאום גם אהבה קטנה שמתגנבת. אהבה לעצמי.

מדהים.

ומדהים שזה עוד לא נגמר (אחרי הכל יש עוד עשרה ימים לקרוס!)

זרעי קיץ-מאיר אריאל:

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות -

בוקר אחד פתחתי חלון
ותיכף הריח לי דק מן הדק
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם
אמרתי בא קיץ - קיץ חזק.

איך מוצא חן בעיניך להיות
פרח עושה לו כדור לבנבן?
רוח קלה בו תבוא לעת ערב
תפזר את ראשך הלאה הלאה אי אן.

היית רוצה להיות גל נשבר
אל חוף ההומה רוחצים רוחצות?
עושה אותי מלך משוח במלח
מוכתר בזרים של אצות.

תרצה תהיה סיגריה גנובה
בפי נערים בתשוקה ראשונה
או אז תימצץ תישאף אלי אפר
יאמרו זה הבהוב - הבהוב העונה!

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ
באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות -

אז מהו הקיץ שבא להיות
ממה שהריח לי דק מן הדק
גל אהבה שנוסע אלינו
נשבר על כמיהה למרחק.

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות.

טיול שאזכור לנצח.

ליפה שלי יש יום הולדת.

קניתי לה דובי לבן שתוכל לחבק כשאהיה רחוקה.

קניתי לה צעיף רקום בצבעים בהירים כמו הסוודר שלה, שיעטוף אותה כשתרגיש לבד.

ושני בלונים, שחור ולבן (על האחד לבבות ועל השני תווים) שתליתי לה בחדר.

ובחדר הזה, אני מרגישה כל כך שייכת.

משתדלת לזכור ולהכיר כל פרט קטן.

להשתלב ברקע. של החדר שלה. של החיים שלה.

אחרי שכולם הלכו אתמול השקט הרגיש כל כך מוזר, והסתכלנו זו על זו כעומדות לפרוץ בצחוק. איתה שום דבר לא מובן מאיליו, הכל מפליא ותמוהה ומרגש כבפעם הראשונה.

ישבנו על המיטה שלה יחפות. היא פתחה בזהירות את עטיפות המתנות המרשרשות. והיה לה קשה. קשה שמישהו ישב ועטף וקשר, והיא צריכה לשנות זאת.

כל המילים שכתבו לה היו כל כך יפות ואמיתיות. אני מקווה שהיא תשמור אותם לנצח, כמו שהיא תמיד עושה, בתוך קופסא קטנה מרובעת. אני מקווה שהיא הבינה כמה אוהבים אותה.

אז מחר אני נוסעת.

ואולי זה חלום ישן שמתגשם.

ואולי אני רק מחפשת עכשיו ממה להיפרד ולמה להתגעגע.

אבל אני יודעת שאתגעגע לפה. לשבת פה כשהיא במטבח מכינה את המלוואח המסורתי שלנו (ושורפת אותו בטעות..).

ואני יודעת, שיותר מכל הלילות בבית, אני אתגעגע ללילה הזה, שישבנו כולנו בסלון שלה בשעות הקטנות הללו של הלילה, קרובים כמו שלא היינו זמן רב. במעגל, כמעט חיבוק. וכל צחוק של אחד מאיתנו סחף איתו את כולם.

ללילה הזה, בחדר שבו מאז ומתמיד החלונות סגורים בלילה. אני מתהפכת על המזרן ב4 בבוקר, שומעת אותה אומרת "לילה טוב" ואת עצמי מלמלמת "לילה טוב אני אוהבת אותך". 

אני אותיר את זה ככה, לא סגור לא מובן בלי פאונטה. קטוע כמו הקריעה הפתאומית הזאת מהבית לחודש ומכל מה שמוכר לי וטוב.

אשאיר את הרגש הבוער הזה מתנפנף ליד המאוורר בחדר העבודה שלה.

אשאיר את ההזדמנות פתוחה לכך שהיא תיכנס שוב עם החיוך המבויש ותנסה לצלם אותי. לתפוס את הרגע הזה בדרכה שלה.

להתראות.

אמרתי ללילך שבפעם הבאה שתראו אותי,

אהיה שזופה, מלאת עקיצות שריטות פצעים וצלקות למזכרת. אולי גבוהה בסנטימטר, ולובשת חולצה אוורירית מתנפנפת. נו, מהססגוניות הללו שיצאו מסרט ספרדי.