בשתיקת המדבר, שומעים את הכאב...

בלילות חסרי ירח, תוכל לשמוע את נהמתה.

היא תעמוד מחוץ לחלונך בעיניים בוהקות, שחורות, כועסות ותחכה לרגע בו תרים את ראשך  לחלון ותעיף בו מבט.

היא תחכה לפליאה בעינייך שעה שתפגוש במבטה הזועם.

היא תחייך בסתר ליבה נוכח כך.

היא לא תאמר מילה ואתה תקפא במקומך.

אומרים שנראתה לאחרונה בשנת 1966, בעיירת פיתוח במרכז ישראל.

ומאז...

מאז נעלמו עקבותיה.

מי יודע לאן היא נעלמה ואולי טוב שכך...

האגדה מספרת שאתנה היתה בחורה מלאת עצמה. בחורה בעלת יופי מכשף, מכשף מספיק כדי להפיל ברשתה את כל שחפצה בו.

היא היתה רזה ומלאה במקומות המתאימים. בעלת שיער ארוך, חלק ושחור, עיניים גדולות ובוהקות בצבע השחור, עורה בהיר וחיוכה מסנוור.

ביום שנולדה, אישה גוססת הובהלה אל ביה"ח. הוריה - שהמתינו בחדר ההמתנה שעה שאימה חוותה צירים, היו עדים למחזה המוזר. האישה הגוססת ששכבה על מיטת האמבולנס, דיממה בצורה מחרידה. המיטה, הבגדים, הפארמדיק והחובשים - הכל היו מכוסים בדמה. היא היתה קשורה בידיה וברגליה למיטה ונראה היה שאיבדה את ההכרה. בשעה שניסו לייצב אותה, היא פתאום החלה למלמל דברים. עיניה עדיין סגורות. לפתע פתאום בבת אחת - נפקחו עיניה והיא ניסתה לקום ולהשתחרר מאחיזתם של הרופאים והאחיות, מהחבלים שנקשרו בידיה. היא החלה לצעוק:

"ארור תהיה וארורים יהיו חייך!

איבו! איבו!

אני אמצא אותך! גם אם לא תהיה זו אני, דרדרה.

גם אם לא אהיה עוד צוענייה!

כל חייך תחייה בפחד...

ארור אתה וארורים חייך..."

בשלב זה הוריה נכנסו בבהלה לחדר הלידות ובשעה 00:13 נולדה אתנה.

שעת המוות של דרדרה נקבעה על 00:13.

"גופנו אינו אלא כלי קיבול זמני, המכיל את נשמתנו.

בכל רגע, עתידים אנו למות. אך נשמתנו תמשיך ותתגלגל ימים רבים אחר כך..."

האגדה מספרת שנשמתה של הצוענייה, דרדרה נכנסה באתנה. זה היה גלגול הנשמות הראשון של אותה נשמה. נשמה חדשה שבאה לעולם. חזקה וחכמה יותר משאר נשמותיהם של בני האדם. נשמה של נביאה, או שמא מכשפה היא היתה. זאת איש אינו יכול לקבוע...

הוריה התגרשו כשהיתה בת 4. בת יחידה היא היתה והתגוררה עם אימה.

אביה ניתק קשר. שנים אחר כך היא מצאה אותו.

כבר בתור ילדה היא היתה שונה. הגננת הבהילה את הוריה לגן מספר פעמים: פעם אחת, היה זה בשל ציוריה - שהיו כולם בשחור. בציורים הופיעו אנשים מדממים, מתים. אש שמכלה את גופם ומלאכים שעפים למעלה. פעם נוספת היתה כשהלכה לישון באחר הצהריים עם כל הילדים ומתוך שינה החלה לצעוק מילים שאינם ברורות ומאוחר יותר התבררו כלחשים וכשפים. והיתה הפעם בה בשעת חצר, היא טיפסה לראש הבניין שבחצר, שהיה בגובה של 3.5 מטרים. היא ישבה שם ובידיה החזיקה יונה וליטפה אותה. היא לחשה לה דברים ולבסוף הניפה אותה לדרכה.

מוזרה היתה אתנה.

כשגדלה והתבגרה, התרחקה מחברות והתעמקה בקריאה. היתה זו תקופה שקטה יחסית, ללא גילויים חדשים. אך תמיד כשפתחה את פיה, היא ניבאה מאורעות שהתבררו כנכונים.

מוזרה היתה.

האגדה מספרת שכשפגשה בו הטירוף החל. כשהיתה בת 17 והספיקה למרוד באימה שסבלה רבות. היא היתה יוצאת עם בחורים מבוגרים ממנה. ונשארת לישון אצלם. אימה לא הצליחה לשלוט בה. אתנה נהגה להתאכזר לבני זוגה. מהר מאוד החליפה בני זוג. במבט נחוש אחד היא השיגה את הבחור שכל חברותיה פינטזו עליו. בחיוך מפתה נוסף הוא כבר היה ברשתה. כך נהגה אתנה בכל אחת מעשרות מערכות היחסים שחוותה עד גיל 21. המטרה היתה לכבוש, ללמוד דרך לימוד ולהיעלם. היא צברה מידע רב וכוח. ביטחון עצמי היה לה בשפע. היא היתה חסרת פחד וחסרת מעצורים. דבר לא יכול היה לעצור את אתנה. אומרים שבעיניה היה רעל שאיש לא הצליח לעמוד בפניו ובמבט הצליחה לכשף כל אדם ואדם. עד שפגשה בו...

היה זה עוד בוקר רגיל בו אתנה יצאה לכיוון האוניברסיטה שבה למדה על תורת הפילוסופיה וספרות. היא היתה מצטיינת והשיעורים שיעממו אותה. בגן שליד האוניברסיטה ישב בחור עם ספר על ספסל. הוא נראה טוב, חכם, משכיל. היא החליטה לצאת למשימה.

- "שלום." היא נעמדה מולו. הוא הרים את ראשו אליה.

- "שלום" הוא ענה וחזר לספרו. עינייו היו כחולות ובהירות ונראה היה שהשפעתה פגה. 

- "מה... מה... מה אתה קורא?" היא שאלה בהפתעה גמורה לכך שהוא לא ניסה לפתוח בשיחה.

הוא הרים את כריכת הספר. היה זה ספר תנ"ך.

 - "תשמע. אני לא מכירה אותך. אבל חיכיתי לך כל חיי."

היא התיישבה לידו וידעה שמילותיה - אמת הן. מילים שלא אמרה בחייה ולא הרגישה. אך הן יצאו כך פתאום והיא החליטה להתמסר לתחושה המכשפת, הנעימה, החדשה.

הבחור חייך קלות והביט בה.

- "אם כן" אמר וסגר את ספרו "המעט שאני יכול לעשות הוא להזמין לך קפה ומונית."

- "איך המונית משתלבת בסיפור?" היא לא הבינה.

- "אני הולך לקנות קפה, שארצה לשתות בחברתך. המונית תחכה לך מחוץ לבית הקפה כי אני אדם קשה. ברגע שתרצי תוכלי לעלות עליה וליסוע מכאן. ואז לא תראי אותי יותר." 

הם ישבו לקפה כמו זוג מאוהב שהכיר שנים. שמו היה הרון והוא היה בן 33, מרצה חדש באוניברסיטה שלמדה בה לתורת הנסתר. הוא אהב לקרוא בתנ"ך בכל בוקר לפני שנכנס לעולמו הנסתר. הסיפור ביניהם נמשך כ-3 חודשים.

3 חודשים בהם בילו יום-יום, שעה-שעה, זה בחברתו של זו. הנסיעות המשותפות במחוזות נסתרים, הבילויים לאור ירח, הסקס, השיחות, הקפה של הבוקר, של אחה"צ של אמצע הלילה, השינה המשותפת, החיים ביחד. החיבור היה מיידי ובלתי נשלט, שניהם היו בסוג של טראנס שנכנסו אליו בשניה שאמרו את המילה הראשונה. היא לימדה אותו כל מה שידעה והוא ספג זאת במהירות ובקבלה רבה. הוא אהב אותה כל כך. והיא אהבה אותו יותר. הוא היה האהבה הראשונה שלה וגם האחרונה.

הוא לימד אותה סבלנות, דרך ארץ ונתינה לאחר. היא לקחה זאת לתשומת ליבה אך היה קשה - אפילו עבורו לשנותה. ובשל היותה כך, היו להם ריבים רבים. רבים מידי. היא כאבה כל ריב ולא עמדה בכך.

בוקר אחד התעוררה כשהוא אינו לצידה. מכתב על הכרית שלו. הדברים שלו שנעלמו מחדר המלון שלהם. ריקנות.

במכתב כתב שזה נגמר ביניהם. שהוא לא יכול לראות אותה סובלת כך עוד. שהריבים מכאיבים גם לו ו... ושהוא פגש בחורה אחרת. אחרת! בחורה אחרת!

זה הטריף אותה. היא נעשתה פנאטית. אל חדר המלון הובהלו אנשי הביטחון, שעה שנשמעו קולות נפץ וצעקות. החדר היה הרוס, בעיניה זעם רב שהתכוונה להוציא על כל מי שיעמוד בדרכה, כשם שהוא עמד בדרכה ועיוור אותה. המאבטחים נסוגו לאחור. היא יצאה משם בפיג'מה שלה ונכנסה למונית הראשונה שראתה. נזכרה במונית שהוא השאיר מחוץ לבית הקפה וידעה שהיה עליה לעזוב בשניה שהחל לדבר על הבנאדם שהוא. בשניה שסיפר לה שכל חייו הוא נתן הכל לכולם, שכולם נעזרים בו. ברגע שלימד אותה על נתינה היה עליה לברוח. היא למדה באחד הקשרים שלה שאנשים שמדברים על נתינה נוטים לקחת יותר מכל, אך שכחה ליישם זאת בקשר הזה כי לא הצליחה לראות כלום מרוב אהבה. עירפול חושים.

היא נסעה לבית אימה ודרשה את כתובתו של אביה.

היא נסעה אליו ובכתה בחיקו. ביקשה סליחה על כל השנים וחשבה שכל בעיותיה התחילו כשאביה נעלם. לכן רצתה לפתור זאת, היא הגיעה אליו בשביל שהכאב ייעלם, שהבעיות ייפתרו וייעלמו גם הן. אך ללא הועיל - הכאב היה חזק ממנה.

בלילה, היא התהלכה בוכייה ברחוב שלו. היא שרטה עצמה וקרעה את בגדיה בזכוכיות. היא נעמדה מבעד לחלונו והביטה בדרך בה מזג לשתי כוסות יין. בדרך בה הגיש את הכוס לבחורה אחרת. בחורה אחרת! איך שנגע בה ונשק לה. היא צרחה בקול חזק. הזוג הביט בחלון מבוהל. הרון ביקש ממנה להירגע והיא העמיקה את מבטה בעיניו אך ללא הועיל. היא שכחה שהוא האדם היחידי שלא יכלה להשפיע עליו. היא ניתקה את מבטה ממנו בכוח רב כיוון שהתמסרה למבט הזה בפעמים רבות כל כך וידעה שזוהי הפעם האחרונה. היא העבירה את מבטה אל הבחורה.

היא הביטה בבחורה עמוק בתוך עיניה והיא לאט לאט נחנקה. המחזה היה מחריד, אתנה החלה להחוויר בשל איבוד הדם הרב שנטף מגופה ובשל הכוח האדיר שהשקיעה שעה שכישפה את הבחורה האחרת. הסוף היה ששתיהן מתו באותו ערב.

אתנה הובהלה לביה"ח המקומי באמבולנס. היא היתה בטראנס על אף שגססה. היא לא הפסיקה לנוע וללחוש כשפים. וכשהגיע לביה"ח צעקה באימה:

"ארור תהיה וארורים יהיו חייך!

הרון! הרון!

אני אמצא אותך! גם אם לא תהיה זאת אני, אתנה.

גם אם לא אהיה מכשפה!

כל חייך תחייה בפחד...

ארור אתה וארורים יהיו חייך..."

אתנה מתה מוות ארוך ואיטי שבמהלכו התנתקה נשמתה מגופה וחזרה אליה מספר פעמים - דבר נדיר ביותר ברפואה. היא עברה עינויים קשים עד שעזבה נשמתה את גופה בשעה 00:13. אך לפני שהתגלגלה הלאה אל הקורבן הבא, עברה נשמתה של אתנה ודרדרה דרך חלונו של איבו. האור בחדרו היה כבוי. בחדרו עלה אבק והיו קורי עכביש כיוון שאיש לא נכנס אליו. הוא נפטר באותו לילה לפני כמעט 22 שנה. היא ידעה מה עליה לעשות והגיעה אל חלונו של הרון...