לבשתי את הג'ינס הבהיר שלי, שאני כל כך אוהבת.

סווצ'ר ורוד, עם ריצרץ', כמובן... שיראו את החולצה הכחולה מתחת. הגאווה הגדולה שלי.

טבע נאות, כי נחות זה הכי.

השיער שלי נראה נורא באותו יום, לא הצלחתי לעשות איתו כלום בבוקר, אז סתם אספתי אותו בגועל.

ישבתי על הכורסא השחורה, הכורסא הכי נוחה שיש במועדון.

אפשר גם להשען איתה אחורה, גם לשכב ממש ממש.

יש לה מקום לשים ת'רגליים, ובכלל... היא מאוד רכה.

הוא ישב על הידית של הכורסא, נשען חצי עליי, חצי על הקיר.

ידעתי מה עובר לו בראש...

ידעתי מה מתבשל.

הוא לא באמת היה שקוע בחדשות כמו שאני הייתי.

הוא תיכנון לו הכל.

שלח ידים, נגע.

הקפיא אותי, כאילו אני בשר טחון.

בעצם, ככה הוא רואה אותי. חתיכת בשר. פוטנציאלית לסקס.

מה אכפת לו? מה אכפת לכולם?

העיקר לזיין.

שלח ידים, ואני לא רציתי. כל כך לא רציתי.

הוא הילד הקטן, הפרוייקט שלי השנה.

פחדתי להרוס הכל. את כל הקשר הקרוב והיחודי שיש לנו...

התחיל לנשק לי את העורף. ממשיך לגעת.

לגעת במקומות מיניים. לא היה מקום לבילבול.

הוא רק רצה לזיין אותי.

"בואי נעבור למקום שיהיה לנו יותר נוח?"

קמתי, לקחתי את התיק.

הלכתי עשרים דקות בגשם שוטף.

וגם הגשם,

לא הצליח לנקות אותי.

בא לי להפסיק להיות עצמי.