ממש כמו בסרטים.

"קוד 121, ליד המעליות"

ובבום אחד כל הרופאים באזור פורצים דלתות, דוחפים אנשים.....

אני שוכבת במיטה, לובשת מכנס שענק עליי בכמה מידות. תוהה לעצמי איך הגעתי למצב שאני שוכבת באמצע מסדרון של בית חולים, בסך הכל כאב לי הגב. הצימאון מכאיב לי בגרון, אך המחט בוריד כל כך כואב שאין לי אומץ לקום לשתות. לידי יושבים אם ובן. מבוגרים. כל אחד מהם יושב ועסוק בשלו, הם כל כך גדולים שיש להם לא מעט סיבות להיות עסוקים. המבוגרים האלה...

מגיעה רופאה ושואלת אם הם בני משפחתו של ***, ומתיישבת לידם.

פרצופם רגוע, מסוקרן, עייף.

בטון לא נכון, לא מתאים לרגע, הרופאה אומרת "מצטערת. ניסינו הכל."

בפעם הראשונה הבן מרים את מבטו מן הרצפה, ומסתכל לרופאה.

פרצוף מבולבל, לא מבין, לא רוצה להבין...

האם כבר עם דמעות בעיניים "הוא נפטר?"

צעקה.

צעקה שבחיים לא אשכח. צעקה שרודפת אותי בחלומות.

בסך הכל הייתה לו שפעת.......

הרופאה לקחה אותם לראות את הגופה. אני רק תוהה, למה? למה זה טוב?

צרחה של אישה אוהבת, מאוהבת... שחייה את מרבית חייה עם אדם שאהבה. שאהב אותה.

צרחה של בן יתום מאב, שכבר מתגעגע...

ומאז. בכל רגע נתון.

אני לוקחת את הלילה הארוך הזה, שבכלל לא היה שלי, לא של המשפחה שלי,

ומלבישה אותו עליי.

סבא חולה מאוד, כבר הרבה מאוד זמן בבית חולים.

אני לא רוצה לראות את הפרצוף של אבא.

אני לא רוצה להתמודד עם זה.