כשאני חושבת על זה.
מי אני בעצם?
מה אני?
התחושה של הבדידות הזו שעוטפת את כולי.
למרות שאני לא לגמריי לבד.
אבל בדברים החשובים, המוחשיים אני כן.
אמנם הדיכאון הזה גם הוא עוטף אותי, אך בקרב האחרים הוא אינו מורגש.
לפעמים כשאני עוצמת את העיניים , אני מדמיינת או נזכרת.
ברגעים טובים ויפים-או ברגעים שאני רוצה שיקרו
הזיכרונות מציפים אותי, כל זיכרון וזיכרון מאותם רגעים.
התמונות. כמה הייתי מאושרת באותו זמן, ואפילו לא ידעתי מהו הדיכאון.
אבל במצב שלי אלו הם הרגעים שישארו כנראה לנצח בראשי בלבד.
אני לא מבקשת הרבה.
הכתיבה הזו נהפכה להכל בישבלי בזמן האחרון.
דרך כלשהי להביע את הרגש שלי שאיני יכולה להביע בפני אחרים.
נראה שבכל פעם שאני מדברת על הדיכאון שלי מתעורר כעס בקרב הסובבים אותי.
זו לא אשמתי.אני לא רוצה להיות במצב הזה , אך זה חזק ממני.
ואף אחד לא באמת יכול להבין.
אני גם לא מבקשת שיבינו.
יש כ"כ הרבה דברים שאני רוצה להגיד ואני פשוט לא יודעת איך.
כמו הדבר הזה שאני כבר חודשים רוצה לומר אבל כהרגלי הפחד שלי מהתגובה עוצר בעדי.
הפחד הזה עצר ממני הרבה דברים.
כמו למשל שכבר שבוע אני רוצה להתקשר ואני לא מסוגלת.
"אל תשכח לשמוח גם בחלקי
ואל תמנע מלבכות כשעצוב"
"כי בחיים הכל עובר
מטעויות למד והשתפר"
"לא ,לסלוח זו לא חולשה נצור אהבה בדרכך"
המילים האלה, השיר הזה
נחרטו לי בלב.
והמילה:
"אני מאמינה בך שלא תעזי להגיד דבר כזה"
אני לעולם לא אשכח אותה.
פשוט תודה לך על הכל
ומה שנותר בי כרגע.זה רגש אחד מיזערי.
געגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;