אני נשברת מחדש..
אני כמו מראה שנשברה והדביקו אותה מחדש
ואני רואה מבעד לסדקים.
ורק נגיעה אחת קטנה מספיקה כדי לשבור אותי לחתיכות קטנות.
המוח שלי מלא מחשבות, ואני רק חושבת אלוהים! איך מפסיקים את הכאב הזה?
הפחד הזה שמשתלט עליי.
ה"גל השחור" שעוטף את כולי ובקרוב יעלים אותי וישאר רק זיכרון ..עצוב וכהה
אני רוצה ללכת רחוק מפה.
במקום שאף אחד לא יוכל לראות אותי או לשמוע אותי.
המקום הזה רחוק ממני עכשיו.
לא מגיע לי להיות פה.הסבל הזה לא מגיע לי!
אני הייתי אמורה להיות שמחה.
לצחוק.
לבלות.
להשתולל ולעשות שטויות.
אבל במקום זה
אני "נפש של אמן-מלאה ברעיונות מטורפים וצרכים אבל נטולה כל דרך מסוימת להביע אותם..."
אם רק הייתה לי ההזדמנות..
אני חושבת שנחרט עליי להיות כך במצב הזה (ולא זה לא הדיכאון) כל חיי
אני מרגישה כ"כ רע עכשיו..במיוחד אחרי הדיבור הזה.
שקרים! הכל שקרים!!!
בקושי להקליד את המילים האלו לפוסט הזה הצלחתי.
"החיים מה השאירו בי ,הו כמה צלקות בצד
תמשיך להתפלל, החרש למעלה
אומרים שהוא שומע כל אחד
הו ,אני מחכה כאן
הו ,אני מחכה כאן
איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא
ואיך תמיד נכבה האור כשאני בוכה
איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא
ואיך תמיד נהיה שחור כשאני בוכה
אני בוכה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;