נוסעת בהמולה הכבדה
בדרכה הבייתה.
עייפה וכבדה היא.
המוזיקה מהדהדת באוזנייה.
מסתכלת על הרחובות שמבעד לחלון
אפורים ומאובקים.
בדיוק כמו ליבה.
אפורורי , סדוק למליון סדקים.
עם כל מילה סדק נוסף נוצר בליבה.
המוזיקה המשיכה..
תופים תופים תופים.
בדיוק כמו ליבה
שכמה לריגוש כלשהו.
מעולם היא לא חוותה ריגוש
היא גם לא חווה
והיא איננה יודעת האם תחווה אי פעם.
בדרכה הבייתה היא חושבת
וחושבת וחושבת
על אותם דברים שקרו.
על אותם מילים שנאמרו
חלקם רעים חלקים טובים
הייתה זו הבדידות שהרגה אותה.
במנות קטנות.
לאט לאט היא נאכלת בתוכה.
ושותקת.
היא זקוקה לאותו אדם.
שתמיד שם בישבלה.
אך היא לא רוצה להטריד.
היא עדיין מפחדת.
להיפגע.
בנתיים היא חיה , אבל מבפנים היא מתה.
אני ממש נהפכתי לחסרת תחושה.
There is no pain, you are receding
A distant ship smoke on the horizon
You are coming through in waves
Your lips move but I can't hear what you're saying
When I was a child I had a fever
My hands felt just like two balloons
Now I've got that feeling once again
I can't explain, you would not understand
This is not how I am
I have become comfortably numb
כ"כ הרבה תמיכה ,
לקום באמצע הלילה בישבלי רק כדי להקשיב ולהרגיע.
אני כ"כ מעריכה את זה.
אבל יש דבר אחד שאני לא מבינה.
למה כל זה לא אמיתי?
שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם.לעולם לא.
עם כל פוסט הלב שלי רועד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;