" העיוורון שלי מדהים אותי , הרי תמיד חשבתי שאני חלשה אבל ערמומיית.
ומוטב להם לכולם להיזהר ממני , כי יום יבוא ו..עכשיו אני מבינה איזו פתיה הייתי
עד כמה אני קטנה וחסרת חשיבות.
חסרת כח ולא נאהבת בכלל.מעולם לא הייתי נאהבת על ידי איש.
זה כואב מאוד מאוד , ואני עדיין על ארבע כמו כלבה , בוכה אל השטיח ,כמו גם המקום העקר ההוא בנפש
ממנט םורצות עכשיו כל הדמעות.."
כל כך התחברתי לקטע הזה.
מה שמתואר פה , זו כ"כ אני.
עם כל סופ"ש שמגיע הכאב שבי מקבל שוב משמעות..
אני רואה כמה אני חסרת חשיבות.
עם כל יציאה וכל הנאה שלהם..אני נאכלת מבפנים.
חושבת על עצמי , כמה אני עלובה וטיפשה!
עם כל שיחה בתוך ראשי הדים של נביחות חסרות כח שנשמעות כמו יללות:
"ומה איתי?!" " גמני בנאדם" , "גמני רוצה לדבר על מה שיש לי פנים מול פנים"
אבל אלו רק מחשבות חסרות חשיבות כמוני.
מה שיוצא מפי זה .."יופי אני שמחה בשבילך.."
ולא איכפת לי מי שרואה את זה
כמה אפשר לשתוק עוד?
אני חושבת על השיחה האחרונה , עד כמה בנאדם יכול להיות מטומטם ולא להעריך את מה שיש לו?
רק כשאין את זה יודעים להעריך ...
כמו הדברים הקטנים , ההודעות הקטנות ..המילים ..
כל אלו מעוררים בי כאב שלא נגמר.
אני כבר לא מצפה לכלום , ולא מחכה לכלום.
הפסקתי לצפות להבטחות שלא יקויימו לעולם.
הפסקתי לבקש , לשאול , להתעניין.
והפסקתי יותר מכל...
להילחם.
אין לי כוחות יותר , וכל סופ"ש הורג אותי ושובר אותי לחתיכות קטנות קטנות.
כנראה שאני צריכה להיות שיכורה שיכורה עד מאוד כדי להגיד את הדברים האלו.
זו ניראית לי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האכזבה שתבוא אחכ
שאני לא אזכור אותה.
אותה אכזבה שמכה בי כל פעם מחדש עם אותם מילים חדות שנאמרו בצורה עדינה
שההקרבה היא גדולה מידי ומה שאני קראתי זה:
"את סתם אחת חסרת חשיבות אין טעם שאני אבזבז עלייך זמן.."
וכמובן איך אפשר בלי הזכרונות הקטנים
זיכרון אחד קטן ששמור על גביי נייר וירטואלי:
"מאמי שלי
אני אוהבת אותך
ותמיד איהיה פה בשבילך לתמוך בך ולעזור לך...."
כנראה שאלו היו רק מילים...כי חברה אמיתית לא נוטשת בשדה הקרב..
רק ההתחמקות כל פעם שאני מתחילה לדבר על זה מראה לי את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;