"לעולם לא אוכל לבקש לעולם לא אוכל להודות בדבר,בטח
לא בעד המילים החושפות אותו חלק מביש בנפש
אותו חלק שחור ומשתוקק אותו חלק השייך לחזירה הקטנה הנואקת
הלשון שלך לעולם לא תשתף פעולה גם אם נגזר עלייך להתמוסס מרוב
תאווה ולהשאיר אחרייך שלולית של רצונות...
לעולם לא תביעי אותם במילים.זה החטא הקדמון שלך..."
המילים קבורות בתוכי.
תצרחי! אני אומרת תצרחי!!
אבל לא.אני שותקת.
מחכה בסבלנות..לסוף או לשיחה.
אחד מהשניים חייב לקרות.
הלב שלי לא יעמוד בזה בסופו של דבר..
אני ממש לא הולכת ומתחזקת.
נהפכתי אילמת.
לא מסוגלת לדבר עם מי שמכיר אותי הכי טוב , על מה שהכי כואב לי..
רוצה..אבל פשוט לא מסוגלת.
00:58 עריכה:
שוב המחשבות חזרו לראשי.
התירוצים שהוצאו מהפה כדי לא לבוא , שקרים הכל שקרים!!!
דייי נמאס לי מזה!
מה יש באחרים שאין בי?
רק דרך המסך אני טובה.
העיקר לא לראות אותי....לא לשמוע.
אני מלאת כעס.שנאה לא הלוואי והייתה שנאה זה היה חוסך הרבה כאב.
אילמות כפויה