יש רגעים שאני רוצה לתת לעצמי צביטה קטנה.
ולראות שכל התקופה הזו היא רק חלום.
חלום רע.שתכף נגמר.
ולדעת שכל המילים הפוגעות , שכל העובדות הארורות , שכל הכאב הזה.
הם רק חלום, חלום ארוך סה"כ.
אבל זה לא חלום , זו המציאות.
שלי.
תמיד אני חושבת מה אני אגיד ואיך.ככה שאני אהיה חזקה.
אבל תמיד אני נופלת ושותקת.
זה לא הוגן! אני מחכה כבר מספיק זמן בשביל להגיד כמה מילים.
אבל עכשיו לא..עכשיו אני מפחדת.המצב טוב ואני לא רוצה להרוס.
אז אני צריכה לשתוק ולחכות.ולחכות.ולחכות.
לאחרונה רק פה אני יכולה לפרוק כי בכל פעם שאני מתחילה יש התחמקות קטנה..
ואולי זה הגורל שלי. אולי אני פה בשביל להיות זו שתמיד תחשוב , ותחכה , ותשתוק.
הלוואי ויכולתי להתעורר מכל זה.
הלוואי שהבנאדם שאני הכי קשורה אליו היה איתי ביומולדת שלי...
הלוואי שכל זה כל המציאות המזורגגת הזו הייתה חלום.