אני זוכרת שפעם צחקתי.
אני זוכרת איך התחלנו את השיחה ההיא ופשוט צחקתי.
אני זוכרת איך כל פעם התקשרת אליי שפחדת מדייט חדש.
אני זוכרת איך תמיד סיפרת לי הכל.
אני זוכרת את ההודעות האלה שעדיין שמורות אצלי בנייד:
7/10/08 "[...] אני איתך בדיוק כמו מקודם , כלום לא השתנה...[...]
7/10/08 [...] את חשובה לי תמיד[...]
4/11/08 מי לאפ יא 2
7/9/08 אין בעד מה ילדונת תמיד פה.
ויש עוד הרבה אך אני מעדיפה לשמור אותן לעצמי.
אני זוכרת עוד הרבה דברים.
כמו למשל את החיבוק , החיבוק החם והאמיתי וגם האחרון בהחלט.
הפעם אני יודעת שלא ניפגש יותר.
הזכרונות האלה אוכלים אותי חיה.
אני מתגעגעת לזה , זה חסר לי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בנדון.
אף אחד לא יכול להבין מה אני מרגישה , עד כמה שקשה לי להתמודד עם זה ושכל יום אני עוצרת את הדמעות שלי ואוטמת כל רגש שהוא כדי לא להרגיש יותר כלום במיוחד לא את הכאב החד הזה.
הפכת אותי לרוצחת.
רוצחת מטונפת שרצחה אותך בדם קר.
בעוד אני שותקת עכשיו , מעבירה הלאה כל קרירות כל עקיצה.
אוכלת את מה שמאכילים אותי.
אני עדיין לא מצליחה להבין למה אי אפשר לפחות לנסות להחזיר את זה כמו פעם.
אולי זה הפחד ,או אולי זה האי רצון , או שאולי זה בכלל לא קשור לשום דבר .
יום אחרי יום אני מדפדפת לי בין הדפים מסתכלת על מה דיברנו פעם.
נזכרת כמה טוב היה וכמה שעכשיו הכל חרא.
אני לא יודעת יותר כלום.
לא בתוך העיניינים יותר.
כנראה שאני לא רק "רוצחת" אלא גם זרה.
אין עיניין יותר לספר לי דברים או להתייעץ איתי , אלא רק לחכות שאני אהיה זו שתשלח הודעה תמיד ולשוחח את שיחות הסרק האלו.
לא יותר מ - "מה קורה" ו - "מה חדש".
הפכתי לזרה .
אני זרה.
והכי גרוע שאני לבדי.
אבל לפחות יש לי את הזכורונות מפעם.