הזיכרון האחרון שיש לי מאמש הוא ההודעה ההיא.
בעודי שוכבת במיטתי כאובה ומדממת לעיניי נחשפת ההודעה ההיא.
המילים ההן..ואז הכעס והזעם מתפרצים להם כמו מפל סוער.
איני מבינה איך המצב הפך כזה.
איך לעזאזאל דברים כאלה קורים.
איך יכולת לומר את מה שאמרת לי..
יש מצבים בחיים שאנחנו צריכים לדעת להתמודד איתם לבד.
ואני למדתי על בשרי להתמודד עם רבים מהם.
לא פעם ולא פעמיים.
איזה נחמד זה לתת את כל כולך ולקבל בתמורה יריקה אחת גדולה בפרצוף.
אני טעיתי והרבה , ומשום מה אני אף פעם לא לומדת מהטעויות שלי .
אני רק נותנת ומקשיבה ועושה ומשקיעה ואז בום! אחד גדול - כל זה לא שווה בעיניי האחר.
כל זה בעיניי האחר עושה אותי כמגעילה , פסיכית , משוגעת עם תעודות!
ועוד שלל דברים "נפלאים" אחרים.
אי אפשר להיות וירטואלים וחשובים באותו הזמן זה לא עובד ביחד.
ואם זה נאמר זה שקר! אחד גדול!
אני פוגעת בעצמי בשביל משהו שלעולם לא ישתנה.
אני הורגת את עצמי לאט לאט בשביל משהו שלא משנה כמה אני אתעצבן כמה אני אבכה ואלחם - זה לא יהיה.
כי זו אני.ולי לא מגיע את מה שהאחרים מקבלים.
מעולם לא הבנתי את ההפרדה המטופשת הזו , איך אפשר לומר למישהו שיודע את רוב הדברים על אדם אחר
שבעצם ...בעצם הוא לא אמיתי עבורו , הוא וירטואלי ותו לא.
זה לא הגיוני.לא מספרים דברים לאדם שאינו אמיתי.
אדם שאינו נחשב כחבר אמיתי צריך להיות בצד , זה פשוט לא הגיוני!
אבל כמובן שאדם שרגיל לשקר הוא שקרן מעולה , עד כדי כך שזה נשמע אמיתי.
ושוב אני חוזרת לאותה הודעה שעדיין שמורה..רק כדי שתחזק אותי בכל פעם שארצה לומר שאני מצטערת.
הפעם זה לא יקרה.איני אשמה בדבר.
רק צד אחד אשם פה והפעם זו לא אני.
המצב הזה..הארס שנורה ממך...היה ללא כל התחשבות.
אבל לא נורא , זה טוב להמשך חיי - להיות זהירה.
לא להיקשר ולא לסמוך על אף אחד.
ושוב נותרתי ריקה.
לעת עתה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;
