26.11.07
שעת ערב מאוחרת
אני מחליטה להרים טלפון, שיחת הנפש שכ"כ רציתי לעשות
הצלחתי..שפכתי הכל -בכיתי פשוט הוצאתי הכל
אחרי חודשיים ארוכים ששתקתי שבלעתי את כל החרא שהצטבר לי
במשך השנים , ואמרתי או עכשיו או לעולם לא.
אלו הם הרגעים שחושבים הכי בבהירות
לא איכפת מכלום, מהזמן שעובר, מהסובבים אותך
ממה שקורה פשוט רק אני והצד השני
שפשוט הקשיב לי, קצת צעק אבל אני יודעת שזה לטובתי..
יצאתי כ"כ אומללה ממה שסיפרתי אבל לא היה איכפת לי
נמאס לי מהמסיכות האלה שאני שמה כל יום
לפחות פה..
ותוך כדי שיחה מה שאני באמת רוצה להגיד זה:
אל תעזבו אותי אל תילכו!
אני מרגישה כמו ביניני התאומים ב 11.9
פשוט קורסים ושברי הזכוכית נופלים על המדרכה
ואני בעצם מתמוטטת מעצמי ונפצעת מהם.
ואני שואלת את עצמי
איפה הילדה הזו שהייתה אמורה להיות נורמלית!
זו שהייתה אמורה להתלבש כל יום שישי בערב
זו שהייתה אמורה לשבת בחוץ ולעשן ולשתות
זו שהייתה אמורה לשמוע מוזיקה ולהשתולל לפני שהיא יוצאת לבלות
זו שהייתה אמורה להיות בחדר עם מלא בובות ומדפים ועליהם כלי חרסינה קטנים
איפה הילדה הזו לעזאזל?
איך נפלתי ככה?
איך הגעתי כ"כ רחוק הפעם?!
עוד מעט לא יהיה מקום בורידים
אבל מה כבר אני מפסיד בחיים?
בטלוויזיה כל הזמן יורים
אם היה לי את הכוח
רק לקום ולברוח
האמת שדי נוח כשצוללים
כבר ניסיתי לגמור עם זה לתמיד
אך בחוץ לא נשאר דבר בשבילי
מסגרות, חברים ושטויות
אם היה לי את הכוח...
ויותר אני לא חוזר לעצמי
ויותר אני לא יוצא מחדרי
ההורים יתרסקו
מה יהיה עלי?
אם היה לי את הכוח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;
