המציאות מחייכת אלי שוב

כולנו אומרים מלים זולות.

אלה מלים שנאמרות בהינף פה, ללא שום אחריות, פעם באות ופעם הולכות.

הן לא נשארות בתודעה שלנו, ובמהלך יממה של חיים, הן חולפות ביעף ובמקרים רבים אינן חוזרות כלל.

מלים מנומסות, מלים שלא עושות כלום, כאלה שאומרים אותן כדי להגיד ושאין להן שום אפקט בחיים.

פעם קראתי להן SMALL TALK.

כמה שנאתי את זה.

זה לוקח אותי לדמוי של הים הזורם, או הנחל, שהמים המורכבים מטיפות טיפות נדחסות אחת אל רעותה.

לפעמים הזרם רגוע ולפעמים המים גועשים ברמות שונות של זרימה.

אני בודקת את זרם המלים היום, אלה תמיד היו משמעותיות בעיני וכיום אני מבינה שאותן מלים הנאמרות בקונטקסט שונה משנות אצלי משהו.

ואני, הרי, בעניין של שינוי כבר 7 שנים וממשיכה, כי זה מוצא חן בעיני.

מעניין לי לדעת, שכאדם של צורות, צבעים ודימויים חזותיים, צללתי לתוך המלה כצורך.

לאחרונה הרשיתי לעצמי לחזור למחוזות עבר, ממקום טוב, לא מהמקום הביקורתי, השיפוטי אלא מהמקום של, "תסתכלי מה קרה!"

ממקום התהייה?!

זה שאני מרשה לעצמי להסתכל כך על העבר, נתן לי הרגשה מאוד מממממממ.... קשה לי למצוא את המילה המתאימה.

מצאתי למשל, שאני הייתי בליל של טיפות זורמות שכל הזמן רצו ללכת נגד הזרם.

שם הרגשתי חזקה, בטוחה, יחודית.

והזרם הזה, נעלם כליל בחיי, ונסחף עם זרם הטיפות למקום בלתי ידוע.

את מקומו תפס זרם עדין, של ההכלה, של הבנה, של קבלה, של סקרנות.

במסגרת הרצון שלי להמציא את עצמי מחדש, כל דבר בו אני פוגשת הוא חדש לי כמו תינוק שרק נולד.

הוא נבחן מחדש לאור החדשה שבי.

המלים נשארו זולות, אך קבלו אופי אחר.

הן כבר לא זולות ומכוערות, הן זולות ומאירות, הן מלמדות, הן מחלחלות ממקום אחר.

ואני, כטיפת הים שבי, מנסה, כתמיד לקרוא בין השורות (הרגל מגונה שעוד לא השתחררתי ממנו לגמרי).

היום בבוקר התווספה בי הארה נוספת למה שכתבתי אתמול בערב, האומרת שלמעשה, כולנו מציירים לעצמנו את תמונה, תמונת החיים של עצמנו.

איפה שהוא בגיל מסוים, לאחר 40, הציור משתבש, כי מה שדמיינו לא תמיד עומד במבחן המציאות.

זה שבגיל 40 ומעלה, אנחנו יכולים להתחיל לבנות את הציור מחתלה (מתה על המילה הזו, הומצאה על ידי בתי בגיל 3).

הציור מההתחלה מקנה לנו המון עוצמה.

כבר ציירנו פעם ציור אחד, כבר יש לנו ניסיון, כבר יודעים להתחיל אחרת, כדי שזה יגמר אחרת.

צריך את המלים הזולות, ולו כדי לבנות עליהן, לידן, תחתיהן, לשזור את המלים המשמעותיות.

זה הולך ביחד, במקביל, בלעדיהן "אין אפשר", הן הרקע לעיקר.