גבר במבוך החיים כתב לי "בחיים אין הפי אנד".
אני למדתי משהו מעניין על החיים.
זה עניין של השקפה.
האם באנו לחיים לסבול?
אני חושבת שלא באנו לסבול, באנו לחיות.
האישה קבלה תפקיד מדהים, לתת חיים.
בתוך החיים יש גם זה וגם זה ועוד הרבה דברים באמצע.
חלקם מראים בסרטים וחלקם לא.
חלקם חווים בחיים וחלקם לא.
אין ספק שהחיים מאוד מורכבים.
מורכבים מכדי שאנחנו כאדם בודד נוכל לתהות על קנקנם באופן מלא.
ואפילו מורכבים מכדי שקבוצה של אנשים יתהו על קנקנם באופן מלא.
המורכבות של החיים היא שעושה את העניין בו.
כדי להגיע לשיאים כלשהם, אני, ואפילו לא בצורה מודעת, (סביר להניח שאף אחד לא עושה את זה בצורה מודעת באופן הטהור של המילה), מטפסת לשיאים הקטנים של החיים.
בדיוק כפי שאמרתי לבת שלי אתמול, החיים ניתנו לנו במתנה, זו מתנה מדהימה.
אני מרגישה שאני לא רוצה לבזבז אותם על בכיות או אפילו עובדות החיים הכואבות.
החיים קצרים מדי וחשובים מכדי שנבזבז אותם על דברים שבאים ממילא (כמו הצונמי למשל).
ההפי אנד שלי הוא שדקה לפני שאסגור את העיניים אוכל להגיד, "סחטתי אתכם עד תום", זה יהיה הפינאלה שלי.
על זה לא עושים סרטים, כי תדמיינו לעשות סרט על חיים שלמים?
לא יהיה להם זמן ולמי יש סבלנות לראות?
לאף אחד אין סבלנות לראות את מה שקורה לשכן, ממילא המחשבה ש"הדשא של השכן ירוק יותר" היא לא נכונה ורחוקה מהאמת.
יש קשיים, ואפילו רבים, אך כשמעיזים לעשות את שחולמים באמת באמת וגם מצליחים (הפי אנד) אפילו אם זה חלקית, הקשיים נמסים ונשכחים.
אני תמיד חושבת על זה שאישה שסובלת 9 חודשי הריון ולידה כואבת מאוד, שוכחת תוך פרק זמן קצר והופכת להיות אישה בשנית, חזקה ואחרת וגדולה מהחיים.
אלה הם החיים.
כאב ושמחה מהולים האחד בשני וזוכרים בעיקר את השמחה ושוכחים את כאב.
ומי שלא מצליח לשכוח את הכאב, זה כי לא מצליח לו להוציא את הsuperglu והגיע הזמן למצוא את הדרך להמיס את הדבק.
היום כשאנחנו מסתכלים על סרטי היסטוריה, התיאורים כל כך נשגבים ונעלים כאילו אנחנו רק מחכים שזה יקרה כך כל הזמן, אך החיים בעבר היו קשים פי כמה מנשוא וחיו אותם, ונהנו מהם, כי לא ידעו משהו אחר.
החיים כיום, יחסית, די קלים, אפילו קלים מדי ועדיין אנחנו מחפשים את הקושי.
נראה שאנחנו צריכים לעשות שיפט רציני בהתייחסות.
כאשר עושים שיפט שכזה, יודעים על מה אני מדברת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
