המציאות מחייכת אלי שוב

זהו, המראתי.

הייתי צריכה להוציא כמה אבנים הודפות, כבדות, חשובות פחות וחשובות יותר, אך מציקות ואינן מאפשרות להמשיך הלאה וכידוע אני לא טובה בסחיבת משקלים לאחרונה.

אז, זהו נפטרתי מהכובד.

כמו טייס בכדור פורח, שמשחרר שקי חול כדי לאפשר לכדור לעוף.

ואני בשמיים, חוצה ענני נוצה, מגיעה לעננים העמוסים מים, עוברת אותם ומעברם, רק שמיים בהירים.

עברתי את העננים במעופי ומצאתי את עצמי חושבת, אין לי כל כוונה לחזור לאדמה יותר.

לפיסת האדמה ממנה המראתי.

ממרומי מעופי, אני רואה ענני גשם, ברקים, רעמים, וענני נוצה.

גם ללא עננים אני רואה.

הנוף שלו מלמעלה, כאילו לא קורה כלום.

זה נראה כמו גלויה צבעונית שצולמה בתחילת המאה, פסטורלי ואופטימי, ללא כתם ורבב.

צלם מקצועי צילם אותה. כזה שיודע לצלם רק את הדברים היפים.

מחפשת נקודה.

בודקת את השטח.

נהנית מהנוף ומהטיסה.

כדור פורח מעניין לי, הוא מתלבש עלי כמכנס, אני יכולה לקפץ איתו כקנגורו, למעלה ולמטה, מתקרבת ומתרחקת.

רואה נקודות, בודקת אותן מקרוב יותר, לא ממש נוחתת, רק סוקרת את השטח.

נרטבת מדי פעם מהענן הזועף, פונה לענני הנוצר, חוקרת שם, חוקרת בשמים הבהירים, לא מוצאת מקום לנחות, עדיין לא.

יש תוכניות על הנייר, אין נקודות מסומנות.

מתאמנת בלעוף.

מתאמנת בלקפץ.

מתאמנת בלהיות קלילה.

"שינה הנמר את חברבורותיו?"

כן, למה לא?

אני הביצה שהתחפשה.

רק שאני יודעת שמה שלא אעשה, מרכז הכובד הוא, להיות ביצה, אני כבר יודעת.

ההתחפשות תלמד אותי שאולי אני לא ביצה, אולי אני משהו אחר, את זה אדע בדרך.

תמיד אפשר לדעת דברים שלא ידענו עליהם קודם לכן.

אולי ההתחפשות הייתה קודם? אולי עכשיו אני נוגעת באמיתי?

אולי עד עכשיו התחמקתי מלהיות אני, אולי עכשיו אני אתחיל סוף סוף להיות מי שאני באמת?