המציאות מחייכת אלי שוב

יוצאת לחיים.

לא שאני לא בחיים, כול הזמן אני בחיים.

אבל משום מה, אני לאט לאט, כמו קרח מפשיר, מרשה לעצמי לראות דברים שקודם לא ראיתי, חושפת ונחשפת, מוכנה לפתוח את העיניים ולראות, זה לא כואב.

אני מרגישה כל פעם שקורה לי דבר כזה, כאילו שאני מתעוררת מתרדמה אחרי שדפקו לי את הראש.

איפה אני? מה אני? מי אני?

בודקת אם החלקים נמצאים, מתיישרת, מסתכלת סביבי, מסתכלת באופק, עוד יום התחיל.

אני מרגישה שאני נוחתת לאט לאט למציאות, יוצאת ערומה לרחוב, לא קר, לא חם, נעים.

אף אחד לא מחכה לי בפינה.

הולכת לפינה, עוברת אותה, ואף אחד לא מחכה לתת לי את הבומבה לה לא ציפיתי ואם כן, יודעת שיכול ההתאוששות שלי הולכת ומשתפרת.

לא סומכת שהרגליים יצילו אותי, לא מפחדת שהן לא.

אף אחד לא מתחבא להציק לי.

אף אחד לא מוכן לרגע שאהיה חלשה ויחבוט בי.

אין איש עם תת מקלע לגמור עלי.

ויש, היום שמעתי שהעיפו קסאם גם מהגדה.

הם הצליחו להפחיד אותי?

אני רחוקה? קרובה מאוד ועדיין רחוקה.

זה הזכיר לי זבוב טורדני, כל אחד דואג להעיף במחי כף את הזבוב הטורדני עד אשר זה נוגע בו, פוגע בו ישירות.

ו?

כל אחד מתמודד בדרכו שלו לזבוב.