המציאות מחייכת אלי שוב

לפעמים זה קורה לי.

רוצה שיהיה מן דבר כזה, מן זבנג וגמרנו.

מן סיום סופי מכל הסופים שיכולים להיות.

מן סוף כזה שאני לא יודעת מה יהיה אחריו.

לעבור את הסף וזהו.

להתעמת עם הסוף של כל הסופים וגמרנו.

מן עשיתי את זה.

המחשבה היא, אעבור את זה ואחר כך נראה.

מעניין, מזמן אני לא מצפה לזבנג הזה.

מזמן אני כבר יודעת מסלול אחר, היום נזכרתי בו.

אולי כשאני קוראת אחרים, כשאני שומעת אחרים זה קורה לי, יש משהו ביחס למה שהאחר חווה שגורם לי להיות שם.

התחושה הזו של אני רוצה להיות שם, של איזה כייף לו, גם אני רוצה.

אני כבר יודעת היום שזה בתחושות שלי וזה כלל לא הדבר "הנכון" שקורה, אני כבר יודעת שזה גל שעובר שאני לא חייבת להיתפס בו, כי הוא מאיים לטלטל אותי למקומות אסורים.

הראש שלי מצליח לארגן, הלב לא.

אתמול ראיתי סרט על גוגן.

אני קולטת חלק ממה שעבר עליו, כי גם אני עברתי את זה, מרגישה הזדהות.

זה הזכיר לי נשכחות.

היום אני יודעת שזו תופעה פשוטה שנובעת מחוסר קבלה טוטאלית של הסביבה שלי.

חוסר היכולת של הסביבה שלי לקבל אותי כפי שאני.

הרצון של הסביבה להפוך אותי למשהו שניתן להסתדר אתו יותר.

מן דמות כפי שמצטיירת בטלוויזיה ששם אף המכוער באדם נראה "בסדר".

דמות נסבלת שניתן לחיות אתה.

זה לא משהו שאפשר להעביר במלים, זה משהו שרואים, שמרגישים, שמריחים.

הפסקה שאפשרה לי לראות את מה שלא ראיתי קודם לכן, את הרגע ועוצמתו.

זה לא התאבדות.