המציאות מחייכת אלי שוב

אני צריכה חברים לגדול איתם, אין מה לעשות, זה כל כך חשוב.

הקשר שלי עם אחי הוא כל כך חברי שזה מדהים.הוא בא לתקן לי מנורה, מדהים, אח אמיתי.

אין לי, אפילו בין החברים שלי אחד שישווה לזה.

חבל, אני מצערת על זה, הייתי רוצה לדבר עם החברים שלי על מה שאני עוברת, אך לאט לאט, החברים, החלו לתפוס אזימוט וגם אני התחלתי לדבר אחרת וזה הרתיע אותם.

אני יכולה להבין את זה.

עם אח שלי זה לא קרה, ואם כן, הוא בכל זאת קשוב אלי, היום הוא קשוב, לא כל הזמן היה כך.

משהו בהקשבה שלו, ושלי, השתנתה.

אני חושבת שההקשבה שלי השתנתה.

אח שלי הוא הדוגמה לכך שזה אפשרי, בהחלט אפשרי.

הוא כאוב מדי, הוא מפוקח מדי, הוא יודע שהחיים זה לא שביל של שושנים.

שיש בכל שלב את הסרפדים שלו וצריך לדעת להתנהל בשביל השושנים בזהירות רבה שלא להיעקץ על ידי קוץ בלתי צפוי.

אתמול ראיתי בסופרדלנד, שהחשמל הופסק לשעה.

ניסיתי לדמיין את עצמי כבעלים של המקום ואח"כ ניסיתי לדמיין את עצמי כאמא של שלושה ילדים, שנשבר לה הזין לשמוע אותם רבים ולרכז אותם תחתיה ולוקחת את כולם לסופרדלנד, למרות שיודעת שזו הוצאה היסטרית והיא בראש מתחילה לעשות במה היא תחסוך כדי לארגן את הכסף הזה.

ובסוף, הילדים יהיו צרחניים גם בסופרלנד, כי קודם כל הפסיקו להם את החשמל לשעה

וצריך להגיע בדיוק בזמן לאוכל, כי אם לא זה ליל שימורים.

ומה נעשה עם ילדים צורחים שעה ומתרוצצים ולך תדע מה יקרה להם?

חוסר שליטה מוחלט.

איזה זיון שכל, מי רוצה ללכת לסופרלנד בכלל?

ואז חוזרים כולם עצבניים הביתה, כועסים האחד על השני, של מי היה הרעיון המזוין הזה ללכת לסופרלנד, והוא/היא (הרבה פעמים היא) חוטפים את כל הכעס של כולם.

שלא לדבר על הבעל המעוצבן שכועס בטרוף על אשתו ששכנעה אותו לבוא לסיוט הזה.

"זונה מי שבראה אותך!"

בקיצור, חיים יפים.