שהוא לא סופי בהחלט, אך הוא מאוד משמעותי בתהליך שאני עוברת.
אני עסוקה רק בו, למרות שאין לי את התנאים להיות עסוקה רק בו, אך למי יש, החיים קוראים.
יש ילדים לטפל בהם ולהיות קשובה לצרכים שלהם, יש לי בית שאני צריכה לנהל, שעוד כמה חודשים אולי יפסיק להיות בית ואצטרך למצוא לו בית חלופי.
אני במצב כלכלי לא מוצלח ביותר (בלשון המעטה) ואין לי שותפים.
השותף היחיד שחשבתי שיש לי, מערים קשיים בגלל הקשיים שלו, אותם הוא ממאן לראות.
במצבי הקודם הייתי יכולה, וגם עשיתי את זה, לעמוד על רגלי האחוריות, להכאיב, להרגיז ולכעוס, זה מה שידעתי, היום אני יודעת משהו נוסף, אותו אני נדרשת להכניס לקופסה במהירות, כי אין לי זמן כפי שחשבתי, הוא הולך ואוזל, אף פעם אין זמן מספיק לעשות את שנדרש.
יתכן שזו הבעיה עם הקופסה, היכולת שלי לתכנן את הזמן שלי.
אני נדרשת לעזרה, היא קיימת במידה חלקית.
האדם שאמור לעזור הוא רק בגדר פוטנציה לעזרה, הוא לא מוכר לי עד כדי לדעת עד כמה אוכל לסמוך עליו.
ומנגד, מי שהפך להיות האויב שלי, שהוא לא יודע וגם לא רוצה לדעת, כי זה מפחיד אותו.
בקיצור, מצב מפחיד לכל הדעות, אך לא בלתי פתיר.
הייתי שם ולמדתי דברים בשנים האחרונות וגיליתי אפשרויות חדשות אותן לא ראיתי קודם לכן.
התאריך הנקוב יהיה מבחן חשוב האם מה שעשיתי במהלך השנים האחרונות יניב את פרותיו או יוביל למלחמה רגשית קשה.
ימים יגידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
