המציאות מחייכת אלי שוב

יום ראשון בלימודים אחרי חופש, יום ראשון בצבא אחרי חופש.

אני לא חושבת שלילדים שלי היה בעיה להישאר בחופש כל החיים.

אני חושבת שלכולם היה יכול להיות כייף אם היו קובעים לעצמם את החיים.

אני בהחלט חושבת שהחיים היו נראים אחרת.

לא טוב יותר, לא רע יותר, כל אחד ודרכו ומה שמתאים לו.

המשפחה שלי הייתה מסתדרת טוב יותר ללא, למרות שיש לי ילד אחד שלא מביע את מורת רוחו, יתכן שהוא דווקא מסתדר לא רע עם המסגרת, לפחות אחד.

הוא הסמן ה"נורמלי" במשפחה, זה שפחות קשה לו להיכנס למסגרת.

כשהמסגרת כל כך הדוקה, כל כך מרובעת, הצעקה גדולה יותר.

היום אני יודעת שאין טעם להילחם במסגרת, היום אני יודעת שיש טעם רב בלארגן לעצמי את המסגרת כך שתתאים לאישיות שלי, אני אמנם לא אשת ראש מדינה הגדולה בעולם אך יש לי זכות כמוה, למה?

כי אני בן אדם כמוה.

אנחנו נושמות אותו אוויר, שותות מאותו מים מטונף ועתידנו יהיה זהה לחלוטין (נגיע לקבר), כך שמבחינתי אין הבדל.

מה שחשוב לי היום, זה הדרך.

היא בחרה להיות אשתו של ואני בחרתי להיות בזכות עצמי.

למי יש זכויות וחובות קשות יותר?