המציאות מחייכת אלי שוב

אני כבר מנוסה, זה מעניין, עברתי המון התנסויות בחיים שלי ולמדתי שאלה הן טובות באופן חלקי בלבד.

הן טובות כל עוד אני נמצאת בתוכן, הן ממלאות אותי רגשות טובים ומאכזבות אותי ברגע שאני מעמיקה ורואה שבסופו של דבר כולם נשארים אותו הדבר, וזה מדכא אותי יותר.

אלה שלא מודעים, מוציאים את ההתנגדות שלהם ללא הבחנה, והם לא יודעים, אני אומרת בהקשר הזה, שההפסד כולו שלהם.

אלה ש"כביכול" יודעים, אף הם רחוקים מהמקום הזה של להיות אחר, כמו שאני הייתי רוצה, כלומר, לא פוגעים, לא מאיימים, לא מזיקים, חיים.

יש כמה שהם "בסדר", עדיין לא מספיק בעיני.

כל אחד מנסה לעשות את שהוא יכול, כל אחד ודרכו.

אני כבר מעבר לזה, אני כבר דילגתי משוכה, עברתי בלטה, ואין לי שום כוונה לחזור אחורה.

אתמול והיום ראיתי סרט (אותו אחד) שמיקד אותי קצת.

מדובר על בחורה בת 16, שנוכחת לדעת, או יותר נכון, כבר בעניין מזה שנה שהיא לסבית.

הסרט מדבר על איך היא מביאה את אימה להבין ולקבל אותה כפי שהיא.

יש מעט מאוד דברים שאני אוהבת בתרבות האמריקאית הפופולרית, דווקא מה שקורה לאחרונה שאני נקלעת בטעות על סרטים שמדברים אלי, דווקא את זה אני אוהבת.

אני יודעת שאין בזה רייטינג, אני יודעת יותר מזה, שהתהליכים שאנשים כביכול "נורמלים" צריכים לעבור כדי לקבל ולהפנים את הדרך הזו הן עדיין ארוכים מאוד.

אפילו באמריקה, שבה, כביכול, האימא חברה של בחור הומו, היא מתקשה לקבל שהבת שלה לסבית.

ההגיון שלנו מתעתע בנו, הוא מלמד אותנו דברים שאנחנו לא מבינים והדת היהודית, המתקיימת כל כך הרבה שנים, לא מצליחה לעבור את המחסום הזה.

אני עוד לא מתיימרת לדעת, אני בדרך, אך אני מתחילה להבין את הדברים לאט לאט, בדרכי שלי.

אמרתי לדודתי (בת ה-70) שיש דברים שקשה לי להסביר לה.

אלה אחד מהם.