המציאות מחייכת אלי שוב

נתתי לעצמי שנתיים.

אני מאוד נדיבה עם הזמן שלי, זה הדבר החשוב לי יותר מכל.

אין משהו חשוב מזה.

כל בוקר שאני קמה אני מרגישה אחרת.

אותות החלום של אתמול מהדהדות במוחי ואני רוצה להמשיך ללכת הלאה במסע ולא להיעצר ובטח שלא לחזור אחורה.

בימים האחרונים היו לי כמה דה ז'ה וו שאני זוכרת אותם כדבר רע.

כשזה קורה לי זה מאותת לי שאני חזרתי למקומות שלא רציתי להיות בהם וברחתי מהם.

איך זה שהם עדיין שם? אני שואלת את עצמי.

מה? אי אפשר לברוח? האם זה מחויב המציאות? אולי אני בורחת ואלה הם התשובות הנכונות בעצם?

אולי אני בורחת לרע, כל הזמן מושך אותי אליו ומונע שהטוב יחדור באופן קבוע בחיי?

אלה שאלות של נערה צעירה שעוד לא יודעת (כך אני מתייחסת לזה) ואני כבר לא שם, למה עדיין השאלות האלה נמצאות?

למה זה לא נפתר?

למה לא הצלחתי להשאיר את זה מאחורי?

בקיצור, יש שם משהו שמונע ממני להמשיך הלאה, זה תקוע כמו עצם בגרון שלא לבלוע ולא להקיא.

זה כבר הפך לבדיחה בעיני.

איך יכול להיות?

ואני רואה בזה, חוק בל יעבור, וזה גם החוק שהרבה מיקירי נבחנו בו ולא עמדו במבחן.

ולא ידעו למה.

גם אני לא ידעתי למה, היום אני בודקת את הלמה הזה.

אהבה ללא תנאי.

זה לא רק משפט, זו עובדה, לא?!

אם אני מתייחסת לכך מי שמבין יודע, מקבל ומחזיר.

בימים האחרונים אני קולטת את הילדים שלי, הם יודעים מהי אהבה ללא תנאי, הם חווים אותה ממני והם מחזירים, כי הם מסתדרים עם זה מצוין.

אין להם שום קושי רגשי, מחשבתי, הבנתי, זה הדבר הנכון, נקודה.

הם כה מלאים בזה, שהם מסוגלים לחלוק את זה לאחרים.

והם לא מרגישים שהם עושים משהו לא במקום או לא בסדר.

המבוגרים תמיד אומרים על כאלה דברים, מקלקלים אותם, את הילדים.

הם צריכים לדעת רשע מהו, והחיים שלנו מלאים בזה.

האמנם?

האם כך צריך להיות העולם?

אני מבינה איך הוא עובד, אני לא חייבת להשלים עם זה, אני לא חייבת לקבל את זה כמסגרת מקובלת.

אף פעם לא קבלתי ונראה לי שבגילי המופלג גם לא אקבל.

אם אני צריכה לעשות ספירת מלאי של החיים שלי, קרי, לבדוק מה נמכר ומה נשאר ולעשות מאזן חצי שנתי שבו אדווח לעצמי עם מה להישאר ועל מה לוותר, היום, יותר מתמיד אדע לשמור על תחושת האהבה.

שוב נסחפתי, כתמיד.

וואלה, הכתיבה הזו מפקסת אותי?