המציאות מחייכת אלי שוב

אף פעם מגיל מאוד מאוד צעיר, לא קבלתי את המציאות כמובן מאליו.

מגיל מאוד מאוד צעיר, איפה שהוא, ואני אפילו לא יודעת לשים את זה במלים, ידעתי שמה שאני רואה זה לא מה שקורה באמת.

הייתי כה סקרנית שהדעה הזו הובילה אותי עד היום, 50 שנה אחרי.

כמה שהאנשים מסובכים, אמרתי לעצמי.

כמה שאנחנו מסבכים לעצמנו את החיים.

עד היום ובמיוחד היום, כאשר אני קוראת בלוגים של אנשים אחרים, אני נגנבת כמה שהאנשים מסובכים.

אז מהשבוע האחרון, יחד עם הפסקת עישון, החלטתי לא לחזור למנהג שלי שלא לראות את החיים כמובן מאליו. כך אני לוקחת את החיים אחרת, מסתכלת עליהם מזוית שונה.

זה לא משהו שאני מכירה כל כך, זה משהו שאני יודעת בתיאוריה ועכשיו החלטתי להפוך את זה למעשה, במקביל לזה שהפסקתי לעשן.

כך קרה שביומיים האחרונים, אחרי שהתבוננתי בדרך הרגילה, הצלחתי לעשות סוויטש למקום אחר. זה מוצא חן בעיני. אני הולכת לעשות את זה יותר ויותר.

בין לבין יש רגעים ארוכים של תהיה, של בדיקה עם עצמי, של שהייה במקום הישן, אך אני מצליחה לשנות די בקלות ולעבור למקום השני.

זה כמו לקפץ ממקום למקום.

אני מאמינה שזה ישנה לי את דרך החיים, משוכנעת.

כך קרה למשל, שהבן שלי איבד שליטה על חייו בצורה דרמטית.

המורה איבדה עליו שליטה.

הוא איבד על עצמו שליטה.

ויש ערבוב גדול.

ואני?

בתחילה רציתי להיראות טוב בפני כולם.

עכשיו אני רואה שזה מצוין מה שקורה לו ואני הולכת לנצל את התנופה הזו כדי להמשיך הלאה.

נראה, העניין אצלו נרגע בינתיים.

יום רביעי חוויתי משהו אחר מהרגיל שלי עם גבר.

שוב, דורש עיבוד.

יום חמישי שמעתי משהו אחר שאני מכירה, לא חייבת לקבל את זה ככזה, ואני באמת לא שומעת את זה ככזה.

בגדול, החלטתי להתייחס לחיים שלי לא כנוסחה מתמטית ולראות לאן זה מוביל.

הפחדים הפסיקו לנהל אותי.

ה"דעות" הפסיקו לנהל אותי.

אני יותר חווה את ה"כאן ועכשיו", ללא שום דעה.

יש החלקות, אך הן לא מנהלות את היחס שלי לדברים.

אני מתבוננות עליהן בבדיחות דעת, כקוריוז.

מעניין, לא?

אני מניחה שרק אני חיה בדרך הקודמת, כולם חיים במה שאני רק עכשיו מרשה לעצמי.