המציאות מחייכת אלי שוב

על הבוקר, שלושה ימים לפני סוף הלימודים, שום דבר לא חשוב היום מלבד לסיים את שלושת הימים האחרונים בכיף.

אתמול הייתה מסיבת פרידה עמוסה ואני מניחה שעבורם הייתה מאוד מרגשת, עבורי פחות, כי אני תיירת.

שלוש שעות קשות מאוד, שבהם אני נדרשתי להיות למרות שלא הרגשתי כלל שייכת.

האם אני עושה שרות טוב לילדי?

שאלה שתלויה באוויר שתזכה לתשובה, כי אני הולכת לעסוק בה בתקופה הקרובה.

היה לי שם רגשות מעורבים, חוויתי מאורעות ישנים וקלטתי דברים שיהיה להם השלכות להמשך דרכי.

היום קרה לי מה שלא חשבתי שיקרה לי. החוברת לשון נעלמה.

אני כבר יודעת שטון הדיבור גורם לי לכעס רב, תלוי במצב הרוח שאני נמצאת בו.

היום לא הייתה הצדקה לכעס שלי, פרט לעייפות מהערב של אתמול.

והוא לא מבין למה אני מגיבה כך.

והוא לא מבין למה הוא מגיב כך.

ואני לא מבינה למה הוא מגיב כך ולמה הוא מתנהג כך.

הוא הראה לי משהו היום.

אני צריכה להתגבר על הכעס ולראות מעבר לו.

אתמול היה אירוע שהדגים לי על מי אני כועסת.

בני סיימו בית ספר, הבית ספר נסגר בהוראה מלמעלה.

עשו מסיבת סיום מאוד עמוסה (שלוש שעות) וניכר היה שכל השותפים לאירוע מאוד נרגשים מהמעמד.

אני הרגשתי צופה מבחוץ.

הבת שלי ואבא של ילדי, אף הם הרגישו צופים מבחוץ, אך הם כאלה כבר מזמן, מאז שהתאומים נולדו.

ידעתי שאם אני לוקחת אחריות על הוצאתם לאוויר העולם זה אומר מבחינתי לקחת אחריות על 18 שנים ואולי יותר כמובן, לאור הצבא, כך שזה בעצם לכל החיים, אחריות להבאתם לעולם.

וזה אומר "הההכככללל". גם הדברים המוכרים וגם הדברים הבלתי צפויים ובכלל צריך לקחת בחשבון שאם יולדים ילדים, יהיו דברים בלתי צפויים, זה הרי בנוי כחלק מהצעד שעושים.

היום דברתי עם הבת שלי, היא ספרה כמה היא עייפה וחלקנו רשמים מהאירוע.

המשפט הזכור לי מכל היה, את עוד יכולה לקטר לי (אימא שלך) על כל דבר, אני לא יכולה יותר לקטר לאף אחד (זה אני והאלוהים) איזה עומס, אה?!

נכון, אפשר לראות את זה כך, אפשר גם לראות את זה לגמרי בצורה אחרת.

ואכן, אני רואה את זה בצורה אחרת.

זו הסיבה שעשיתי אותם, נהנית מכל רגע שמציבים לי אתגרים בחיים, התאומים בשבילי זה אתגר, זה לא עונש.