אני מנסה להתחבר לחוט העקבי שלי, ליצור את התמונה האולטימטיבית עבורי.
אני יודעת שבגדול אני עקבית.
אני גם יודעת, שנתתי זמן רב לאנשים לשחק בחיים שלי מתוך מחשבה שהם יודעים טוב ממני, הם שכנעו אותי שהם יודעים
…… היום אני יודעת שזו ההצגה שלהם, לא בהכרח שלי.
נתתי להם את הזמן לשחק, את הקרדיט, היה לי נוח עם זה, העומס היה גדול מדי עבורי, הקצב שלי (היום) ידוע לי, אז לא ידעתי וגם הם לא.
הם שחקו בכאילו הם יודעים, כי ככה למדו אותם.
עשיתי ניסיונות ממה שידעתי על החיים, זה הוביל אותי למקומות שלא בהכרח רציתי להיות שם אך זה מה שיצא, בקטע שלהתפשר.
זרמתי עם זה, אך "פתאום" משום מקום, החלטתי למצוא את האי האולטימטיבי שבו ניתן להגיד "פוס" לא משחקים יותר.
באי, בשקט, בדקתי כל פינה של עצמי, הגעתי למסקנה שאין לי יותר את מי להאשים, אין לי תירוצים לכלום יותר, אף אחד לא אשם, אפילו לא המצב.
עכשיו זה רק עניין של החלטה. בסך הכל, זה הכל עניין של החלטה (כפי שאחי אומר).
ההחלטה נובעת מנתונים.
הנתונים יכולים להשתנות ואז ההחלטה אינה רלבנטית יותר.
האם החלטתי?
נראה לי שכן, כי התחלתי לבנות גשרים מחדש, כי לבד לי באי.
אני מכירה באי כל פינה.
עכשיו שאני יוצרת את הגשרים מחדש, יש שוב איום על האי, האם אצליח לשמר את שעשיתי? האם יש צורך לשמר? האם זה נכון? האם לא טוב יותר לתת למה שיצרתי לצאת החוצה וליצור משהו חדש? האם זה נכון להיות בשליטה על המצב? אגרוף קפוץ? האם יש דבר כזה להיות מפוקס?
היום יש לי פגישה עם המאמנת
– אני מרגישה איפה הקושי, האם אצליח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
