המציאות מחייכת אלי שוב

אתמול היה זה יום מוזר ביותר.

הייתי בתל אביב, זה קורה לעיתים נדירות לאחרונה, אך אח שלי השתתף בתערוכה והחלטתי לבוא להשתתף יחד אתו.

אין דבר שמסב לי יותר הנאה מלעשות שאחי יחייך.

הוא מדהים.

החלק הקשה היה בדרך חזרה.

גם לי יש יציאות שכאלה.

הלכתי בשוק הכרמל, מדדה במקל במקום שהייתי דוהרת עם אופניים, קניתי גרעינים אצל עמרני וכל צעד שאני עושה, יורדת לי עוד דמעה.

רחובות תל אביב נראים עלובים, כמו כאשר נסעתי פעם ללימה, עיר עלובה במזרח התיכון.

המון חנויות סגורות, עדות למצב כלכלי קשה ביותר.

אנשים לא מחייכים.

עצבות בכל מקום.

עיר ועולם מפוקח.

נסעתי במונית לבית של האקס שלי, להיפגש עם הבת שלי לכוס קפה בדיזנגוף.

במונית, רדיו מטרטר על הפקקים של המתנחלים.

אני לא מאמינה שזה קורה לי.

הבת שלי עשתה לי טובה שישבה איתי על כוס קפה בדיזנגוף, עם פנים זועפות (הייתי צריכה להרוג זמן כדי לא להיכלא לפקקים של המתנחלים).

ישבנו בבית קפה חדש של איטלקי, שמנסה להתפרנס.

הביא את איטליה לרחובות דיזנגוף, לימונצ'לו, טירמיסו, מוצרלה, הכל שתי דקות מהבית של האקס שלי המסרב להודות שהזדקן, כמו כולם.

מספר לי על מסעדה חדשה לאמהות של תינוקות במקום המסעדה שהתפוצצה על ידי הטרור רק מספר שנים כשהילדים שלי/שלו נולדו.

אבסורד לא?

כן, אנחנו חיים בקומדית האבסורד.

עשיתי ניסיון לנסוע באוטובוס, חשבתי שנכים מקבלים זכות מלאה לנסוע בתחבורה בחינם, התוודיתי.

אנשים בריאים חושבים שנכים מקבלים "טובות הנאה" ממצבם.

אפילו האקס שלי חושב שאני חיה על חשבונו.

השיטה מוכרת לי כבר, לשחרר את הכלבים האחד נגד השני כדי שאלה שיודעים יהיו פנויים לעשות את השחיתות שלהם לבד, באין מפריע, אף אחד לא פנוי לראות את האמת, כי האחד מסתכל על הדשא של השכן ובזה הוא עסוק.

הרעל מופנה למקום הלא נכון.

שיטה ידועה ומוכרת, משופשפת כבר שנים על גבי שנים.

חזרתי רצוצה מתל אביב, לאחר שנסעתי באוטובוס עליו שלמתי וירדתי רחוק מהתחנה שהייתי צריכה והלכתי ברגל הביתה (שזו חתיכת דרך) שאני כבר מתקשה מאוד לעשות.

אבל קושי הוא לא "בלתי אפשרי", הנה אני יושבת יום למחרת וכותבת לאחר שישבתי אתמול ופצחתי גרעינים של עמרני, הכי טובים בארץ (אני לקוחה שלו כבר עשרים שנה לפחות).

עולם כמנהגו נוהג, למה לקלקל את המקולקל?