המציאות מחייכת אלי שוב

מסתובבת לי בראש המילה "דעות קדומות".

למדתי מהחיים שדעה קדומה, הנה דעה שאנו מחזיקים על משהו מהחיים, שאין לה כל ביסוס בשטח. המציאות מצביעה על דעה אחרת מהדעה הקדומה.

ובכל זאת, אני עדיין דבקה בדעה הזו כאילו הייתה תורה מסיני (כן, זאת שנקבעה לפני 5,000 שנה ויותר) ולא נבדקה מאז.

לא צריך להיות גאון הדור, כדי לדעת את הדברים הפשוטים של חיי היום יום.

מה שאנחנו לא יודעים, זה לא אומר לגביהם כלום, אלה רק ספקולציות, כי אנחנו בעידן שלא מדברים על כלום, הס מלדבר, אין רובריקה מתאימה לכך.

כמטבע המוכר לנו כל כך, חבל"ז (חבל על הזמן), כלומר, חבל על הזמן שאנו משקיעים ב"לדבר" על משהו שהוא לא מועיל לאף אחד ולא מביא אתו תוצאות.

אתמול למדתי שיעור חשוב, כן, אני הייתי צריכה לדבר את זה שוב, בפעם המי יודע כמה (תודה תמי) כדי לשמוע את עצמי (שזה לדעתי לא חבל על הזמן) ולהבין את שאני עושה ללא סוף, שורפת זמן.

אני מאמינה ששרפת הזמן הזו תוביל למשהו אחר.

זו אמונה מיותרת, דעה קדומה, שדון, שעלי להיפתר ממנו.

קרה לי אינספור פעמים שאני לא מוצאת מלים מדויקות, אז אני מתחילה להתברבר ולא יודעת לעצור. שום דעה קדומה, הפחד מלשמוע את השקט.

לפני ימים מספר, אחי סיפר לי שהוא בדק עם עצמו וגילה, שיש לו כוח עצום לעשות דברים יום אחרי יום; להזיז, לבנות, להרוס, להפעיל את הגוף.

אך לא מסוגל לשבת 30 דקות ביום, בשקט, ללא תזוזה ולהקשיב לפעימות ליבו.

ובכלל, ישבתי אתמול עם תמי שלוש שעות, אף שאלה שעות לא ממש יקרות לשתינו, והחברותה מאוד נעימה, עדיין, גנבתי את הבמה כדי להגיד כלום ולהישאר עם ריק עצום לאחריו.

רק המחשבה כמה דברים אני צריכה לשנות, משתקת אותי וגורמת לי להמשיך בלה בלה בלה, ללא הפסק.

לא לחשוב, לא להתלבט, לא להסס, פשוט לפעול, מהלב, מהתחושות, מהרגשות, מהאינטואיציה.

לא להיבהל אם אני טועה, כולנו טועים.

לחשוב בבוא הזמן, להרגיש בבוא הזמן, להיות בכל מצב.

זה לא רק מילים, זה נכנס לשולחן העשייה כאן ועכשיו.