המציאות מחייכת אלי שוב

מה קרה מההודעה שלי אתמול שנפרדתי מהעבר?

קבלתי ארבעה אימיילים של תמיכה מנשים בנות גילי.

אני מכירה אותן ומוקירה אותן, אלה נשים שעושות את הדרך ואני מכבדת אותן, כל הכבוד לנו.

אני מאוד מכבדת את דעתו, והאמת?!

למה לא?

אני בחשיבה מאוד רצינית שתהיה מסיבה אמיתית להצהרת הכוונה שלי אתמול להיפרד מהעבר.

כאן ועכשיו.

כל הזמן מטרידה אותי המחשבה איך לצמצם את מהות התהליך במילה אחת, מילת קסם שלאחריה כולם יהפכו למה שאני הופכת.

עכשיו אני יודעת שאין מילה כזו.

אין זבנג וגמרנו.

וזה גם לא בהכרח כל כך קשה, התוצאה מתחילה להיות מהנה.

הרצון שכולם יהיו כאלה, תמיד קיים והשיטה מוכרת לי מאוד.

אתמול למשל בחור צעיר מאוד, שמוביל את תנועת הנוער העובד בסניף כלשהו בכפר סבא, נאם ובעיני רוחי, ראיתי את הבחור כאיש בן 100 והייתי המומה.

התמונה התחלפה לי בין המראה של הבחור הצעיר והגבר המבוגר בן ה-100 נואם בלהט סיסמאות נבובות, דעות שחוקות, האשמות ריקות, "כולה" בסיום קייטנה שבה הילדים רצו קצת ללכת לברכה.

איזה בזבוז!!!!!!!!

אני יודעת שמאפיין אותנו בזבוז משווע של אנרגיה, אני לא יכולה לשנות את העולם, אני יכולה לבחור לא להיות שם, או לחילופין, להיות שם, כי אחד מהבנים שלי בחר להשתתף במסיבת הסיום ולהופיע, להשתתף בשמחת קבלת תיק חדש (חסכו לי כסף) ולהגיד, עוד פרק בחיי בני עבר ואולי למדו מזה משהו.

אולי הם למדו שלשון על החול עם עקרבים ונחשים, זה לא כל כך נעים.

אולי שהפעילויות בקן היו משעממות.

אולי שהחברה לא תמיד קוסמת וזה יניע אותם למצוא את החברה שמתאימה להם בהמשך הדרך.

אולי שעליהם לשקול איזה סוג של קייטנה יהיו בשנה הבאה.

זהו, היום, יום אחרי, אין טעם להסיק מסקנות.

סביר להניח שהזיכרון שנצבר היום יהיה לו השלכות לבחירת בני קייטנה שנה הבאה, כאשר זו תגיע.

יום חדש, הבטחה לחיים טובים יותר.

מעניין, מאז שנכנסתי לתהליך האחרון, זה המכריע, אני מרגישה כל דקה בחיים כדקה משמעותית.

איך שזה עובר, אני שוכחת, הזיכרון נכנס למקום אחר, לא לראש, לתאים בגוף.

צריכה להמשיך לעקוב.