המציאות מחייכת אלי שוב

התחלתי לחפש עבודה שוב.

עקרונית כתוצאה מהמחלה אני לא בדיוק במצב של עבודה לפי השעות והזמנים שיכולים להקצות לי, אך גם הקצבה שאני מקבלת אינה מספקת את צרכי וצרכי ילדי כך שאני צריכה למצוא פתרון נוסף.

מי שאמור לעזור לי, שזה ביטוח לאומי, מספק כמה פתרונות שעבורי אינם טובים.

האחד זה ללמד אותי תפקיד חלופי למה שעשיתי לפני שלקיתי בנכות, ואת זה עשיתי בלעדי עזרתם.

מבחינה מקצועית לא הצלחתי להתברג באף מקום רציני, לתחום שלי, כך זה בכל מקום בעולם.

בדיוק אתמול דברתי עם אימא של חברה שלמדנו יחד ציור כאשר היינו צעירות, היא הייתה כבר אז צעירה ממני (אני נוטה לעשות דברים חוצי מסגרות מזה שנים).

חברתי הייתה חרוצה ממני, למדה בבצלאל ולמדה לתואר שני בארה"ב ועדיין, עם הילד שלה, היא שוקלת, בארה"ב, להקים בית ספר. אני עוד לא יודעת פרטים, שלחתי לה אמייל, אך זה ברור לי לגמרי (מהניסיון שלי) שברגע שהיא התקרבה למערכת שנקראת "חינוך" היא כבר חושבת שזה צריך להיות אחרת.

אשמח לשתף אותה בניסיון שלי.

כך גם כיום, נפגשתי עם שתי נשים שעובדות האחת בביטוח לאומי והשניה (כנראה בחברת השמה). תפקידה לעזור לי למצוא עבודה.

שתיהן חמוצות, לא יודעות מה להציע לי ונמצאות במקום שכולנו כנשים נמצאות בו, חוסר אונים טוטלי.

זה ממש לא עשה לי טוב היחס שלהן כלפי.

כולה אני צריכה עבודה אחת במיליון אפשרויות והן שתיהן, ישבו איתי חצי שעה וסיפרו לי כמה קשה.

מה אני צריכה שיספרו לי כמה קשה?

יש לי את השיחה הזו עם הבן שלי, והוא בן 9, מה אני צריכה את השיחה הזו עם נשים שזה תפקידן, שהן מקבלות עבור עבודתן כסף ועבור זה נפגשנו, כדי לברר איך מקדמים אותי למצוא עבודה.

למזלי, יש לי שיחה נפלאה עם גיסתי, והיא בדיוק אתמול פגשה מישהי שעושה את העבודה הזו בדיוק, שאמרה לה שאם אצטרך עזרה, היא תעזור, שאפנה אליה.

כך אעשה, אין לי שום סיבה בעולם, להיתקע עם אנשים שלא עוזרים ומורידים את המוטיבציה שלי.

אני רוצה לידי רק אנשים מלטפים, מנשקים ואוהבים.