המציאות מחייכת אלי שוב

התחלתי את הבוקר עם פקידה והגעתי לרופאה.

חמודה, תוצרת רוסיה.

כן, לרוסים מותר.

כל מה שהעזתי לבקש היה שתדווח לי, לאחר חמישה ימי אשפוז בהם נדקרתי ונבדקתי עד סוב דם (חי חי, בל נגזים, אך נבדקתי מאוד) לדווח לי מה מצבי כדי שאוכל להחליט על המשך דרכי בחיים.

טוב, אז אמרתי את זה בבכי, כי איך ש"העזתי" לבקש את זה זכיתי לקיטונות של תלונות "איך את מעיזה, מי את בכעס גדול" (לא במלים אלה אך בקול הזה).

אני לא כל כך זוכרת מה נאמר, אך בשלב מסוים התחלתי לבכות, כי השהיה שלי חמישה ימים בבית החולים זכורה לי כטראומה של הילדים, הם לא אהבו את זה, בעוד אני מכירה בית חולים אחר שעל אותו טיפול עושים אותו אמבולטורי וכל יום חוזרים הביתה.

רק הזלתי כמה דמעות, זכיתי לאמירה, "את בדיכאון".

בקיצור, פגישה טראומטית שבסופה קבלתי כל מה שרציתי שמגיע לי, לא בלי לבכות ובלי לקבל אמירות קשות שאני לא זכאית להן, כי למה? מי היא שתחליט שאני בדיכאון?

אז הזלתי ארבע דמעות וחצי, זה כבר מלמד על דיכאון?

למזלי, היום, לאחר שנים של התמודדות עם עצמי, יום כמו היום עבר בצחוק מתגלגל, ראיתי את עצמי בתוך סרט, את המשתתפים שלא יודעים שהם שחקנים.

פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנשים שעובדים במשרות מסוג זה לא מאומנים לעבוד עם אנשים והם מקבלים כסף!

יש לנו עוד הרבה מה ללמוד.

ארץ קטנה עם שפם (קורין אלאל).