המציאות מחייכת אלי שוב

אש וגופרית יצאה ממני.

נ' מזכירה לי אותה.

אין לי אלוהים, אין אף אחד בעולם שיכול עלי.

היקרה לי מכל, אותה נצרתי בלבי ורק מה שהיא אמרה, היה משמעותי ולקחתי לתשומת לבי, איננה.

כל חיי לפני ואני יכולה לעשות "הכל".

אין יותר אף אחד שיכול להגיד לי מה לעשות.

אני אקבע לעצמי איך לחיות, אני אדע מה לעשות.

התחלתי לצבור ניסיון.

ללא עבר מעיק.

מי שאעז להגיד משהו, פתרתי אותו כ"אתה לא אבא שלי!".

הכעס התנקז עליו.

פרצתי כסערה לחיים.

אני יודעת!

אין אדם שיכול לקבוע עבורי, כבר אז ידעתי שעלי לקבוע בעצמי את גורלי.

ידעתי, למשל, משהו חשוב, עוד אז, שאני לא יכולה ללמוד ולהקיש מניסיונם של אחרים.

אמירה כזו הייתה מרפה את ידי.

אני יכולה להתבונן, אני יכולה ללמוד מאחרים, אך כבר אז ידעתי, שהפריזמה היא שלי, שאין אדם שווה למשנהו ואין אחד עובר את החיים באותה הצורה.

היו לי כמה נפילות בדרך, היה לי קושי שהיום עלי ללמוד אותו, בכל זאת גדלתי קצת.

שם התקבע שדון שעלי לבדוק.

כבר אז חשבתי שאני צריכה לעשות את זה בדרך שלי.

כבר אז, לאחר מספיק שנים קלטתי שאם אעשה את זה בדרך שלי, יקח לי כל החיים ולא בטוח שאצליח להשיג את מה שרציתי.

ידעתי מה רציתי?

היום אני יודעת לנסח את זה, רציתי נפש חופשייה, רציתי לקבוע לעצמי מה אני רוצה לעשות עם עצמי, ועדיין רוצה.

אחת האמירות שלמדתי מאבי, הצורך להתפשר, להשתייך לקבוצה כלשהי שתטפח אותי, שתיתן לי גיבוי, נבדקו ביסודיות ונמצאו כאליה וקוץ בה.

מצד אחד הבנתי שאני צריכה להשתייך לקבוצה, מצד שני, ככל שהזמן עבר ולא מצאתי לי קבוצה כזו, התחלתי לשאול את עצמי "מה קורה פה?"

איפה הקבוצה שאתה אני יכולה להתפשר?

הזמן חלף, החיים חזקים מכל דמיון.

כל החלטה הובילה לעשיות רבות מאוד, כל שלב גרם לשינוי עמדה בהתאם למצב, ואני עדיין לא שייכת לקבוצה, ועדיין אני מנותקת מכל אדם ולא מוכנה שיקחו ממני את החופש לבחור.

אני עדיין מתנגדת להיכנס לתוך מה שהחברה חושבת עבורי.

אני יוצאת דופן?

לא, אני ככל אדם, ודווקא בגלל זה, המקום היחיד שבו אני יכולה לבחור לעשות את החיים שלי שופעים, מעניינים ונעימים יותר, שם זה המקום שלי להיות בו.

אני נמצאת עם עצמי 24 שעות ביממה, לאן שלא אלך, אני שם.

את זה קלטתי בגיל צעיר מאוד.

אם יש אחוז של שעות במהלך היום, שבו אני צריכה לעשות משהו שאני סובלת, רוב הסיכויים שאמצא דרך לשנות את זה.

כך גם בתי פועלת.

מעניין, הורשתי לה את זה או שמא זה טבעו של אדם?

זה הכל עניין של החלטה וההתלבטות היא:

כמה שעות במהלך היום אני סובל כדי לזכות בכמה שעות במהלך היום לרגעי חסד בהם אני עושה מה שאני רוצה?

כמה כוח צריך ומה בכלל צריך כדי לשמר את השעות האלה ולהפוך אותן לכדאיות?

האם אפשר לעשות את השעות האלה למשהו קבוע?

לחיים שלמים?

איפה נכנסת המחלה לתוך העניין הזה?

מה קורה כשהגוף לא צעיר יותר ודורש את התשלום למה שנעשה כצעיר, האם זה משנה?

האם יש לנו שליטה על כך, כפי שמנסה החברה לצייר לנו?

האם, אם נחייה לפי תכתיב קבוצתי של התייחסות לגוף, מגיל צעיר, נמנע את ההתפרקות  או שהיא בלתי נמנעת?

האם מה שעשיתי, שבחרתי בגיל צעיר לעשות כל מה שאדם צעיר יכול לעשות ולא לדחות דבר מתוך ידיעה והכרה שהגוף מתפרק מגיל 40-50 ואין דרך חזרה עבורו.

האמונה ש"אי אפשר לדחות דבר", כי זה גורם לנזק בל ישוער, הובילה אותי מאז ומעולם.

"צריך" זו גם מילה שהייתי מוחקת מהמילון.

כשאמי נפטרה, החלטתי החלטה שלדעתי עדיין אני עומדת מאחוריה.

אני רוצה להסתכל אחורה בכל שלב משלבי חיי ולהרגיש שלא התחרטתי על דבר ממה שעשיתי.

היום אני מסתכלת אחורה, מחייכת מרוצה ואומרת לעצמי, אין לך במה להתבייש, עשית זאת כמו גדולה.