המציאות מחייכת אלי שוב

הפתעה!!!!!

דברים לא מסתדרים מעצמם.

אני ידעתי שיש זבנג וגמרנו, בתחושות שלי ידעתי שיש כזה דבר.

ידעתי בודאות שהדברים הבסיסיים (כשזה בעצם הכל), אם זה קורה להרבה אחרים, זה אומר שזה יכול לקרות גם לי, למרות שלא ידעתי את הדרך.

זה כמו אותו מקרה שבו אני רואה רחוק רחוק, דמויות מנופפות, שמחות, קופצות, שרות וגם אני רוצה להיות שם, אך אני לא יודעת איך להגיע לשם. אני יודעת שאם הן הגיעו לשם זה אומר שגם אני יכולה, כי?

כי כמו שהן גילו את הדרך גם אני בנויה כמוהם ואם רוצים את זה מאוד, גם מצליחים, למה?

ככה למדתי (לא, לא לימדו אותי, ככה אני למדתי על בשרי).

הבעיה עם זה היא, שכל אחד מגיע לאותו המקום בדרכו שלו, כי אין דרך ללמד אדם שלישי איך לעשות דברים, כל אחד לומד על בשרו איך זה מתאים לו ומה הוא/היא מוכנים לשלם כדי להיות שם.

לכן לא יכלו להגיד גם לי, למרות ששאלתי מיליון פעם.

בכיתי והלכתי, שאלתי, לא קבלתי תשובה, ושוב נחבלתי.

קמתי ושוב הלכתי ושוב נחבלתי, קמתי, חשבתי עוד קצת, בדקתי עם עצמי מה אני רוצה, החלטתי שוב את אותה החלטה, שוב הלכתי, שוב נפלתי, שוב נחבלתי ושוב קמתי וחוזר חלילה.

היום, לאור העובדה שיש לי תאומים, שכל אחד מהם שונה לחלוטין מהשני, אני מוכנה לקבל שיש כל מיני סוגים של אנשים. זה שאני עשיתי כך, לא אומר שכולם צריכים להגיע לזה באותה הצורה. לכל אחד היתרונות והחסרונות.

אין פתרונות קסם מלבד הפתרון הקסום, היחיד ומיוחד, "לא לעשות כלום" ולהתבונן.

להתבונן ללא שיפוט, ללא ביקורת, ללא תחושת כאב.

היום ידוע לי שאין, חד משמעית, אין, פרות קדושות.

אין איסורים מלבד אלה שאנו הכתבנו לעצמנו.

אין נוסחאות גורפות ובלתי מעורערות על החיים.

יש רק "החיים עצמם".

המציאות כפי שהיא מתגלה למול עינינו.

ומה נשאר?

לנקות את העיניים, לעשות ניקיון בערוצים המובילים בין העיניים לחלקי המוח הרלבנטיים.

לקלוט רשמים, ללא עבר מסרס ומלכלך.

להמציא פתרונות חלופיים.

לקחת אחריות על הטעות ולהמשיך הלאה.

כל רגע נחיה כמשהו שווה, גם הטובים וגם הרעים - אף אחד לא בוחר רע במודע, זה נופל עליו בלי שישים לב או כשהוא כבר בתוכו, השאלה היא, איך מתייחסם לכך מאוחר יותר, כשהסערה שוככת.

מה שלמדנו, לנתח ולבדוק, הופך לכלי אדיר בבדיקת היומיום.

ערוצי הרגש נוקו, אין כל מושג או דעה שתופסת יותר מלבד מה שקורה כאן ועכשיו.

אפשר ללמוד מהעבר, אך קודם צריך לנקות את העיניים לצורך כך.

אני מתבוננת על סרטים, קוראת ספרים, מתייחסת להתנהגויות בסלחנות על סמך העבר.

איך עושים את זה עם הילדים שלנו?

אותו הדבר.

החשוב ביותר זה להיות שלם עם עצמך.

כל התלבטות מצריכה בדיקה.

ההתלבטות מצריכה אוזן קשבת של מישהו שמעריכים את דעתו ועוזר לחשוב.

אם הוא מסרס, אל תכניס אותו לסוד העניינים.

אם הוא מפרה, כן, כמובן.

איך יודעים?

יודעים.

אנחנו בעלי אנטנות מחודדות, אנחנו יודעים.

ולא?!

תמיד אפשר לתקן.

למה הכוונה בתהליך?

הכי הכי, שבעצם, כולנו עושים את זה כל הזמן, הפרט המשמעותי היחיד, שאף אחד לעולם לא אמר לך: "את/ה עושים את הדבר הנכון!"

דרך אגב, אתם זוכרים את הפוסט שאני "לא אנושית!"

היום הייתי בקופת חולים, דברתי עם הממונה על הפקידה, והיא נתנה לי להבין שהצדק איתי, ואני כן אנושית, ולא רק זה, שממאי, אני אמורה שלא לשלם טפסי 17, כלומר, כל מה שעשיתי שרצתי לפרוט כסף, היה מיותר לחלוטין.

אני לומדת לחוש את התחושות הנכונות שלי, אט אט, ואני מאוד שמחה על כך.

חזק ואמץ לך.