יום אחרי ההתרגשות הגדולה, זה עבר כמאורע מוכר וידוע.
אני ידעתי את שהסרט דיבר בצורה לגמרי ברורה הרבה לפני, ואני לא למדתי קוונטים ואין לי שום דרך לדבר ולהסביר את זה בצורה סדורה, וזה מה שהחברה שלנו מבקשת, שיסבירו להם בצורה סדורה את הבלגן שהצליחו לעשות שנים על גבי שנים של היסטוריה.
זה שזה קורה זה לא אומר שזה הדבר הנכון.
זה אומר שהעוול מקליט את עצמו, ממציא את התירוצים הנכונים ואנשים חיו על פיו שנים על גבי שנים, כי לא היה ברשותם את התודעה שיש לנו היום להבין את זה.
זה לא טוב, זה לא רע, זה מה שזה.
אנחנו חווים היום את הרגע הקסום של הזיון הראשון.
כלומר, אותו דבר שאנחנו מספיק בשלים כדי ליהנות ממנו בפעם הראשונה, זה פשוט קסום.
כל דבר שהוא ענק בזמנו וזה הפעם הראשונה שלו, זה משאיר טעם שאין כמוהו.
גם אוכל מיוחד, גם זיון ראשון, גם ציור ראשון (כמו שרפי היה אומר) ההתנסות של הפעם הראשונה שקורת, ללא כוונה, כך פתאום מבלי לדעת.
מבלי לדעת איך ניתן לחזור על ההתנסות הזו פעם נוספת ולעתים עוברים חיים שלמים בחיפוש התחושה הזו של הפעם הראשונה.
היום אנחנו כבר יודעים, יש מקומות שמנסים לשחזר את זה, כמו בסרט שוקולד, או בעמנואל, ולבטח יש סרטים אחרים שמנסים לחקות את הפעם הראשונה.
אך לא, אי אפשר, כי הפעם הראשונה היא של כל אחד ואחד באופן אישי, אין אפשרות בכלל לכתוב על זה או לדבר על זה.
הפעם הראשונה היא זו הגורמת לרצות שוב ושוב לחזור על כל פעולה ברצון שהתחושה הזו תחזור על עצמה.
אם יש דבר שקשה ביותר לנו הוא הרצון שהדברים ילכו ויסתדרו "בדיוק" כפי שאנחנו חושבים שהם "צריכים
” להיות.
זו הסיבה שרבים מבססים את החיים שלהם, לרצות שזה יקרה בדיוק.
יש בזה משהו מעוות לגמרי.
זה פוגע בזרימה של החיים.
הדבר הזה שלרצות שזה יקרה בדיוק כפי שאנחנו הוא קושי גדול.
אני משחקת משחק שנקרא
BEJEWEL, העיקרון שלו הוא צרוף של צורות כך שיצבור נקודות (כמו טטריס) אך משוכלל יותר.
אחד הדברים ששמתי לב הוא, שאם אני נתקעת במקום ששם אני "בטוחה שזה צריך להיות כך" אני מפסידה, לעומת זאת, אם אני כל הזמן מפוקסת על מה שקורה במשחק כדי להשיג את המטרה שאני רוצה (נקודות = ניצחון) אני מצליחה הרבה הרבה יותר.
מלהשיג כמה אלפי נקודות
– היום אני כבר עברתי את ה-13,000 ויותר, לא תמיד, לעתים נדירות, אך היום כשגרה אני מגיעה ל-9,000 כמעט כל פעם.
המיומנות שלי עלתה.
את המיומנות הזו אני לומדת גם בחיים שלי.
היום דברה איתי העובדת הסוציאלית (הזזתי את הגבינה לרופאה שלי) והיא נבהלה והפנתה את "המקרה" שלי לעובדת הסוציאלית שתעגל פינות.
אני הצלחתי להסביר את עצמי בצורה לגמרי ברורה לעובדת הסוציאלית (איפה שעד לא מזמן, כאשר האקס שלי היה שואל אותי מה אני רוצה, לא ידעתי להסביר את עצמי).
כן, אני רוצה שיתייחסו אלי כאל מי שאני באמת.
שיספרו לי מה מצבי ויתנו לי את הזכות לבחור את גורלי.
אני מודעת להשלכות, והן רבות, כי האדם שלא רוצה לשמוע את דעתי, בעצם רוצה להחזיק בשני הקצוות, כי, הוא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
לא בבית ספרי, לא עוד בבית ספרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
